יום שישי, 22 ביולי 2016

מבוא




מבוא


המילה "סין" מופיעה במקרא, ישעיה מ"ט, 12: "הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה לצפון ומים ואלה מארץ סינים". כמו בארץ ישראל העתיקה, בעולם המערבי סין נתפסה כארץ רחוקה ב"מזרח הרחוק". אפילו האירופאים שהתיישבו באוסטרליה המשיכו להשתמש במונח זה, למרות שמזרח אסיה היא צפונית לאוסטרליה. כפי שהאירופאים סברו שהם נמצאים במרכז העולם, כך הסינים ראו בארצם את מרכז העולם וקראו לה ה"ממלכה המרכזית" ((zhōng)(guó)), כבר לפני למעלה מאלפיים שנה. זהו גם  שמה של סין היום בפי תושביה. חדירת אלמנטים בתרבות הסינית לארצות הסובבות אותה, כמו יפן, קוריאה, הביא את תושביה לראות עצמם כבעלי תרבות גבוהה יותר מזו של עמים אחרים.

בתקופתנו, שבה העולם הופך לכפר גלובלי באמצעות אמצעי התקשורת, אינטרנט ושידורי טלביזיה בלוויין, ראוי שאנשי העולם המערבי ילמדו את התרבות הסינית אשר עם חלוף השנים נעשית נגישה אליהם יותר ויותר. גבולותיהן של מדינות אינן עוד מהוות מחסום להתפשטותן של תרבויות. היום ניתן ללמוד שפות ולהכיר תרבויות גם מבלי לצאת מפתח הבית. אמרתו של לאו צה אשר על-פיה החכם יודע עולם ומלואו מבלי לצאת מפתח ביתו נכונה היום יותר משהיתה אי פעם.

ראוי היה שמדינות יכבשו מדינות אחרות באמצעות רכישת תרבותן. אימפריאליזם תרבותי כזה יש בו תועלת גם לכובש וגם לנכבש. שאיפתי היא שאימוץ אמרות סיניות ושימוש יומיומי בהן במדינות המערב יעשיר את שפותיהן ויתרום להידוק הקשר שלהן עם סין.

אין כמעט יום שבו לא נמצא בעיתונות או בכלי התקשורת האחרים ידיעה זו או אחרת על סין. יש המנבאים את התחזקותה של מדינה זו ואת הפיכתה למעצמה החזקה בעולם. לארץ זו שהיא המאוכלסת יותר מכל ארץ אחרת, נכסי תרבות אשר השתמרו והועשרו במשך אלפי שנים. אחד הנכסים האלה אשר לא נס לחו, הוא השפה הסינית המשופעת באמרות ובפתגמים שברבים מהם נעשה שימוש יומיומי גם היום.

מטרת הספר להציג פתגמים ומטבעות לשון בסין כראי של תרבות. בין הפתגמים יש כאלה שנטבעו  על רקע התרבות הייחודית לסין, ויש בהם בעלי אופי אוניברסלי שניתן למצוא להם מקבילים במערב.   

 הספר מכוון לקהל הרחב, לאו דווקא לסינולוגים. לימוד הפתגמים הסיניים עשוי להפגיש אותנו עם תרבות סין. אימוצם של פתגמים אלה ושימוש בהם בשפת היום-יום שלנו עשוי להעשיר את שפתנו ולהפוך אותה לציורית יותר.

 ניסיון לגשר בין המערב ובין סין נעשה כבר על-ידי מיסיונרים מאירופה שהגיעו לסין ולמדו את הפתגמים הסינים כדי להעביר באמצעותם מסרים נוצריים. חלקם אף פרסמו מחקרים בנושא הפתגמים.   

הכתב הסיני (המורכב מסימנים המייצגים גם מילים וגם אותיות, שאכנה אותם מכן ואילך "מילאותות" וביחיד "מילאות") הוא ציורי באופיו ומכאן כנראה גם אופיים הציורי של הביטויים והפתגמים. המילאותות אינן מייצגות הגיים, אלא רעיונות. לכל מילאות מספר מסוים של משיכות מכחול המצוירות בסדר מוכתב כעצוב המותאם לשטח ריבועי. זו הסיבה שמחברות של ילדים בסין מעוצבות בריבועים, כך שכל מילאות חסומה על-ידי ריבוע.       

הסינים מתייחסים למילאות הכתובה כאל אמנות. אין זה מפתיע שהאמנות הסינית מצטיינת בתחום החזותי. 

בהיותו גורם מאחד רב עוצמה בסין שבה ניבים מקומיים רבים,  שימש לאורך ההיסטוריה, בהעברת מסרים לרחבי המדינה.  

כחלק מהרפורמה של השפה הסינית משנות החמישים של המאה העשרים, הממשלה צמצמה את המספר הכולל של המילאותות והורידה את מספר הקווים  המרכיבים אותן, כדי להקל בכתיבה. השינוי הוכנס ב-2238  מילאותות מתוך 7000 בקירוב שהן בשימוש כללי. ההיגוי המנדריני (()(tōng)(huà) , מילולית:  לשון כללית משותפת) הוא ההיגוי הרשמי בסין העממית המקובל בקרב תושבי בייג'ין.

אשתמש בכתיבת ההיגוי הפונטי של המילאותות באלפבית הרומי בתעתיק בשיטת פין יין (pin yin) המקובלת היום בסין. שיטה זו פותחה במזרח אסיה הסובייטית בשנות השלושים המוקדמות של המאה העשרים, והוצגה לאחר שינויים על-ידי הסינים בשנות החמישים של המאה העשרים. שיטה זו החליפה את שיטת ווייד ג'יילס (Wade Giles) שהיתה מקובלת לפני כן והתקבלה כהגייה סטנדרטית למקומות ולשמות ב-1976. על השינוי ניתן ללמוד המדוגמאות הבאות:  Qin  בשיטת  פין יין , נֶהגה בשיטת ווייד ג'יילס   Chin,  Mao Zedong בשיטת  פין יין , נֶהגה בשיטת ווייד ג'יילס Mao tse Tung,    שם העיר בייג'ין  Beijingהנהגה בשיטת פין יין, נהגה בשיטת ווייד ג'יילס Peking.

בסינית מילים אינן משתנות בהתאם למספר, למין ולזמן. אין הטיות של פעלים או של שמות עצם. זה מקל מאוד על לימוד השפה הסינית, אך מקשה על תרגומה. בניגוד לאנגלית ולשפות רבות אחרות, מילים אינן מסווגות על-פי חלקן במשפט. אותה מילה יכולה לשמש כשם עצם, כתואר שם או כתואר הפועל, בהתאם לתפקידה במשפט .

.   

בשפה הסינית מבחינים בין שני סוגי מילאותות: מילאותות מלאות (shí)() שיכולות לתפקד כשמות עצם, ומילאותות ריקות ()() -  שאר המילאותות הכוללות מילות חיבור המחברות מילים או משפטים, ומילים המציינות פעולה מתמשכת או שאלה. חשוב לזכור שפועל הוא גם שם עצם המציין את הפעולה.

בביטויים ובפתגמים הסיניים חסרות מילאותות ריקות, כלומר, אין מילות יחס, ועל המתרגם למצוא את המילים המשלימות כדי שתהייה להם משמעות ברורה בשפות המערב. כדי לתרגם את האמרות הסיניות נעזרתי לצד המקור,  בתרגומים רבים לאנגלית ובחלקם גם בתרגומים לעברית, כי התרגום מהווה לעיתים קרובות גם פרשנות של הטקסט.      

בניגוד לשפות רבות בעולם המערבי המתבססות על שכל והיגיון, השפה הסינית מבוססת על דימויים ועל אינטואיציה. בצורתן המוקדמת ביותר, המילאותות היוו  תמונות מופשטות של דברים או רעיונות. אחרי 1950, המלחמה באנאלפביתיות החלה בקביעת צורות חדשות ופשוטות יותר למילאותות שנעשה בהן שימוש תכוף בשפה. שימוש ב-800 מילאותות מקנה לסיני אפשרות ביטוי רבה הרבה יותר משמקנות 800 מילים באנגלת למשל, בגלל שילובן של מילאותות שונות בשפה הסינית ליצירת מילים אחרות. הכתב הסיני העכשווי מהווה גירסה פשוטה של המילאותות המסורתיות.

 ברבות מהן ניתן עדיין להבחין בקשר שבין הייצוג החזותי של הסימן ובין משמעותו. כך במילאותות הבאות:  

()  אחת

(èr)  שתיים 

 (sān)שלוש

 (rén)- אדם. דימוי המייצג אדם הניצב עם רגליים פשוקות.            

()     -  גשם.  דימוי המזכיר טיפות גשם   

(sǎn)    מטריה.  דימוי בצורת מטריה פתוחה.

 (cóng)לעקוב. שני אנשים בזה אחר זה.  

(jiā)  בית (המבנה הפיזי), משפחה. החלק העליון של המילאות הוא ציור מופשט של גג. תחתיו צורת חזיר תלוי. גג הוא כמובן אלמנט חיוני בכל בית מגורים. חזיר בתוך בית המגורים הוא ייחודי לסין. לאורך כל ההיסטוריה של סין חזיר היה מקור רב ערך לבשר. הוא נאכל בטקסים ובאירועים מיוחדים שבהם הוקרבו קרבנות. העשירים יותר החזיקו חזירים במבנים נפרדים.

סינית כתובה ניתנת לקריאה ולהבנה ללא קשר לתקופה או לדיאלקט. טקסטים מתקופות עתיקות ניתנים לקריאה ולהבנה היום. כל קורא משתמש בדיאלקט שלו, אם הוא מבייג'ין מקנטון או מכל מחוז אחר. הכתבים מתקופת שושלת ג'ואו היו הראשונים שלמדו תלמידי בתי הספר עד המאה העשרים. 

במילאות יש מרכיב של היגוי (phonetic) ומרכיב שורשי (radical), ומשמעותה נקבעת על-פי הקשרה. בשפה הסינית אין הטיות של פעלים ואין הבחנה בין זכר ונקבה. אותה מילה משמשת לציין פועל בזמני עבר, הווה ועתיד. המילה המשמשת כפועל היא גם שם עצם הגזור מאותו פועל.

השפה הסינית התפתחה בשתי צורות השונות במידה רבה זו מזו. אחת היא השפה המדוברת שהשתנתה פונטית לאורך ההיסטוריה. השנייה היא השפה הקלאסית – השפה הכתובה שלא השתנתה בעקבות השפה המדוברת והיתה לביטוי יציב שבו אוצר המילים והדקדוק שונים לחלוטין.

הכתבים הקלאסיים היו למודל של סגנון ומחשבה, והשפיעו על האידיאולוגיה של דורות של מלומדים סינים. הספרות הקלאסית יצרה אחדות בסין. למרות שרבים מהדיאלקטים המדוברים בסין שונים זה מזה כמו אנגלית וצרפתית, הספרות הקלאסית מנעה היווצרות של ספרות מקומית והבטיחו אמצעי תקשורת שהיה משותף לכל סיני מלומד. מהיבט זה, אפשר לראות בסינית הקלאסית דימיון ללטינית שהיתה שפת המלומדים באירופה בימי הביניים.   

באוצר המילים הסיני, פתגמים ופניני לשון מהווים חלק בלתי נפרד משפת היום יום. כל שיחה יומיומית בסין מתובלת בפתגמים עממיים ובפתגמים שמקורם בהיסטוריונים עתיקים, במשוררים, ובפילוסופים. שימוש כזה בפתגמים נתפס כמין מדד לידע של הדובר בהיסטוריה, לרמת החינוך שלו ולעומק חכמתו. אין דבר שמרשים סיני כמו פתגם מתאים בהקשר הנכון. 

יש בשפה הסינית ביטויים אשר כאשר מנסים להבינם כפשוטם, הם נראים בלתי רלוונטיים לחלוטין. רבים מהם כוללים בתוכם מוסר השכל או פתגם, באופן ישיר או בלתי ישיר. מקורותיהם מגוונים. יש בהם שנטבעו בתרבות עממית. אחרים    הגיעו אלינו מהספרות, מפילוסופים כמו קונפוציוס, מנציוס ומספרי היסטוריה עתיקים.

הסינית הספרותית היא תמציתית מאוד באפשרה ביטוי של רעיון במספר מצומצם של מילאותות. הצמצום שבביטוי דורש לעתים פענוח מיוחד. כך גם בפתגמים ובאמרות. הפתגמים, כמו הספרות הסינית, נקשרים במקרים רבים לספרות הקלאסית, וללא הבנת ההקשר, קשה להבינם לעומקם.

אחד הסופרים הסיניים טען שלסין, בגלל גודלה ובגלל ההיסטוריה הארוכה שלה, יש יותר פתגמים מאשר לכל ארץ אחרת בעולם.

הביטויים והאמרות מוסיפים צבע ודרמה לשפת היום יום, ולעתים מתבלים אותה בהומור. הם מציגים בצורה תמציתית ביותר מחשבה פילוסופית. המשפטים אינם בנויים בהכרח על-פי כללי הדקדוק של השפה, ויש להם לעתים משמעות ספרותית. שלא כמו האמרות באנגלית, האמרות הסיניות בנויות לעתים קרובות ממספר קבוע של מילאותות שההיגוי שלהם מתחרז לעתים. הנפוץ ביותר הוא שימוש בארבע מילאותות. יש גם אמרות המורכבות משלוש, שש, שבע, שמונה, שלוש+שלוש , ארבע+ארבע, חמש+חמש, שש+שש, שבע+שבע מילאותות וכדומה.

בין חוקרי הפתגמים היו שעשו הבחנה ברורה בין אמרות שמקורן בספרות או בהוגים כמו קונפוציוס, ובין אמרות עממיות. האמרות שמקורן בהוגים הסיניים בנויות בדרך כלל ממשפטים ארוכים, בעוד שהפתגמים העממיים הם ברובם קצרים. לעומת האמרות של ההוגים מייצגות חכמה של אינדיבידואל ומבוטאים  הפתגמים העממיים הם "חכמת רבים". הפתגמים העממיים שנונים יותר וקלים יותר לקליטה ולזכירה מאמרות ההוגים. 

האינטלקטואלים הסינים המודרניים סבורים שהפתגמים העממיים אפקטיביים יותר בתארם את עולם המציאות ובכסותם מגוון רחב של נושאים. ניתן היה ליישמם כמעט לכל סיטואציה שעולה בדמיון. פתגמים רבים נטבעו על-ידי איכרים. אלה, אשר היוו את רוב האוכלוסייה, לא היו מלומדים במובן המסורתי, אך היה להם ידע רב בכל הקשור בחיים ובסביבה. חוכמתם, ניסיון חייהם וכושר ההבחנה הדקה שלהם תומצתו בפתגמים שעוסקים כמעט כולם בענייני חקלאות, כמו מזג אוויר, אדמה, פרחים, צמחים וחיות. חלק מהפתגמים הם דידקטיים ומטיפים להתנהגות מוסרית, חלקם קוראים לחוסר אמון במערכת המשפט, ויש המזהירים מפשיעה.                                                        

מקור האמרות בכתבים, בשפתם של משפחות, רוכלים ואחרים. פתגמים וביטויים רבים אחרים התפתחו סביב קצב ובהנגנה (אינטונציה) הנקשרת לניב מקומי, ומטבע הדברים לא היו בשימוש מחוץ לאזור שבו רווחו. אין גבולות גיאוגרפיים ברורים לניבים השונים, במיוחד כאשר האוכלוסייה ניידת כמו בימינו. לכן, קשה לסווג את מטבעות הלשון על-פי אזורים.

יש אינסוף אמרות ופתגמים יפים שגם מלומדים אינם מכירים רבים מהם.  לימוד של האוצרות העשירים והבלתי רגילים האלה בתרבות הסינית מוסיף חיים לאמנויות ולתרבות הסיניות. הוא עשוי להעשיר את חיי היום יום שלנו ואת השיחות שלנו.

בספר זה לא אעשה הבחנה ברורה בין אמרות של הוגים ובין פתגמים עממיים, בין הראשונים הנחשבים כתרבות גבוהה ובין האחרונים הנחשבים כתרבות נמוכה. חוקרי פולקלור טוענים שהספרות שאבה השראה מהעם הפשוט, ושתרבות גבוהה חלחלה אל התרבות הנמוכה. רבים מהפתגמים הם גרסה פופולארית לקוד המוסרי של קונפוציוס. פתגמים עממיים רבים משובצים בתוך כתבים ספרותיים ומהווים חלק בלתי נפרד מהם. 

              הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון (1561-1626) אמר שגאונותה , שנינותה ורוחה של אומה מתגלה בפתגמיה. לימוד פתגמים סיניים מהווה דרך טובה לחדור עמוק אל התרבות הסינית. ביטויים ופתגמים שהועברו בעל פה מדור לדור למעלה מאלפיים שנה משקפים את החוכמה העממית. כל אמרה מבטאת בשפה פשוטה רעיון שהוא פרי ניסיון רב שנים של העם הסיני. למרות שהאמרות עתיקות מאוד, העברתן שוב ושוב מדור לדור עיצבה ועדיין מעצבת את ההתנהגות המוסרית של הפרט ואת חיי החברה בסין. ניבים, פתגמים, ומטפורות מובנים על-ידי כל הסינים בלי קשר לדיאלקט שבו בם משתמשים.  

             מטבעות הלשון צורות שונות של מבנה. יש בהם הבנויים בצורת משפטים מחורזים. חלקם בנויים משני משפטים ללא חרוזים, אשר יש להם מבנה תחבירי מקביל, כלומר , נושא מקביל לנושא, נשוא מקביל לנשוא וכד'.

             סיסמאות ואמרות היו פופולאריים מאוד בתקופת מהפכת התרבות. הם היו קצרים, נקלטו בקלות בזיכרון והכילו בתוכם עושר רב של מידע. אמרות אלה היו שימושיות מאוד כמכשיר של תעמולה וחינוך מחדש.

             האמרות שימושיות לצד היותן בעלות איכות אמנותית. השימוש בהן מבהיר רעיונות , מעמיק את המשמעות מכניס לעתים אופי הומוריסטי לשיחה ומשווה למשתמש בהם דימוי של משכיל. אמירות מעוררות זיכרונות בקרב המקשיב והופכות את ההקשבה שהיא בדרך כלל תהליך פסיבי, לאקטיבית.

             פתגמים רבים מהווים תמצית של סיפור עממי. המשתמש בפתגם והמקשיב לו מכירים את האמרה ואת ההקשר שלה. למשל, הסיפור "מאו סווי (Mao Sui)  מציע את שירותיו" סיפק מבחר ביטויים ואמרות ובהן:(liǎng)(bài)()(shāng)-  שני הצדדים סובלים ואף אחד אינו יוצא נשכר,  (zuò)(guān)(chéng)(bài)  - יושב ומחכה לראות מי המנצח ומי המפסיד. הסינים מרבים להשתמש בשפתם היום יומית בביטויים ובאמרות שעלינו ללמוד אותם כדי להבין את השפה וכדי לדבר בה. 

כמו בשירה, ניתן להבחין בפתגמים באנטיתזה, בפרדוקס ובמטאפורה.

דוגמא לאנתיתזה ניתן למצוא בפתגם "אין דרך לשמים ואין שער לאדמה".

דוגמא לפרדוקס ניתן למצוא בפתגם : "מהר הוא לאט ולאט הוא מהר". כאן, כמו  בפתגמים רבים אחרים שבהם מודגשים ניגודים, נעשה שימוש בהצלבה, כלומר סדר המילים במשפט אחד הפוך מסדר המילים במשפט שאחריו. 

מבנה של משפטים מקבילים מופיע לעיתים קרובות בפתגמים. בפתגמים רבים נעשה שימוש בהדגשת ניגודים שהם חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם הסינית המתבטאת בדינמיקה של יין ויאנג המייצגים ניגודים כמו קור וחום, יום ולילה, זכר נקבה ועוד. בשפה הסינית צמדים של ניגודים מבטאים לעתים מושג אחד. כך, צירוף המילים שמשמעותן המילולית "הרבה מעט"  (duō)(shǎo)משמעותו "כמה", הצירוף "גדול קטן"  ()(xiǎo)   משמעותו "מידה", הצירוף "מזרח מערב" (dōng)西() משמעותו "דבר" או "משהו", מרחק הוא "רחוק קרוב" (yuǎn)(jìn)  , משקל הוא "קל כבד" (qīng)(zhòng)  , אורך הוא "ארוך קצר"  (cháng)(duǎn), תחרות היא  (gāo)()וכן הלאה.

האיזון ההדדי של משמעות בזוגות של מילים ומשפטים הניע את הסינים לחשוב במונחים של יחסיות.

אמרות רבות מקורן בטכסטים פילוסופיים עתיקים. בספרים כמו "ארבעה ספרים" ( (()(shū), "חמישה הקלאסיים()(jīng)) ") ורבים אחרים, ניתן למצוא אמרות המשקפות את תפיסת העולם הסינית  וביטויים המבטאים רעיונות באמצעות תיאורים ציוריים.  

לאורך ההיסטוריה, אמרות וביטויים אלה היו לעמודי התווך של התרבות הסינית. ככל שנוספו סיפורים חדשים לספרות הסינית, הופיעו עוד ועוד אמרות. בתקופת שושלת טאנג היתה השפעה רבה למסורת השירה. עם הופעתם של רומאנים בספרות, נוספו עוד מקורות לביטויים ולאמרות. 

יש ארבעה ספרים מפורסמים ( ()()(míng)(zhù)) שרוב הסינים מכירים:

1. חלום החדר האדום (Dream of the Red Chamber)(  (hóng)(lóu)(mèng)).  

2. רומאן שלוש הממלכות (Romance of the Three Kingdoms) ( (sān)(guó)(yǎn)()) – רומן שנכתב במאה ה-14 ובו עלילות על נאמנות, אינטריגות, מגיה, קרבות צבאיים, רוע ושחיתות. 

 3. מסע למערב  (Journey to the West 西()(yóu)()) או הקוף .

4. קו המים ((shuǐ)()(zhuàn)) Water Margin))

ספר ידוע נוסף הוא לוטוס הזהב (Golden Lotus  או השזיף באגרטל הזהבThe Plum in the Golden Vase.  ( (jīn)(píng)(méi)).

מכל אחד מהם נבעו סיפורים, עקרונות וגיבורים ששינו את דרך המחשבה הסינית. כתבים נוספים שבהם ניתן למצוא פתגמים, הם בין השאר: ספר ההיסטוריה  - שאנג שו (Shang Shu), רשימות של היסטוריון גדול – שה ג'ינג ז'ואן שה ג'י Shi Jing Zhuan Shi Ji ) ) וההיסטוריה של האן – האן שו ( Han Shu).

תמצית ההיסטוריה הסינית


    תמצית ההיסטוריה הסינית          

סין לא נותרה סטטית במשך שלושת אלפים שנות ההיסטוריה שלה. שושלות עלו ונפלו, פולשים זרים הביאו לתהפוכות שנמשכו דורות. מחוללי המלחמות היו בעיקר שבטים צפוניים. לצד אלה היו מורדים בתוך המדינה. עם זאת, ביחס לאירופה, סין מציגה המשכיות מדהימה.

תקופת חמשת הקיסרים האגדיים  (2600 לפנה"ס- 2070 לפנה"ס).

על-פי ההיסטוריה הסינית, תולדות סין מתחילים בתקופת חמשת השליטים ()()    . אין הסכמה בקרב החוקרים לגבי זהות החמישה. יש המונים בהם את  פו שי  ()(),  שן נונג (shén)(nóng) (מילולית: איכר אלוהי), חואנג די   (huáng)()   (מילולית: הקיסר הצהוב),  יאו      (yáo) ושון יו  ().  (shùn). אחרים מונים בהם חואנג די,  ג'ואן שו (Zhuan xu  ), די קו (Di Ku), יאו  ושון יו. המספר חמש מתקשר לחמשת היסודות שהסינים מקשרים כל אחד מהם עם אחד הקיסרים האלה. 

עד תקופת שלטון חמשת הקיסרים האגדיים, העם הסיני היה פראי, אך תחת שלטונם הוא הפך לעם תרבותי. חמשת הקיסרים האלה הקימו לא רק צורות שלטון, אלא גם את דרכי הפולחן והקרבת הקרבנות לאלים, להרים ולנהרות. הם הנהיגו כללי מוסר והתנהגות נכונה. זמנם נחשב כתור הזהב שבו העולם היה מושלם. החמישה לא הקימו שושלות כי בניהם לא היו ראויים לשלוט והם שללו מהם את השלטון. 

ספר ההיסטוריה (Shu Jing) המיוחס לקונפוציוס מזכיר את יאו ואת שון  בלבד. ההיסטוריון סה מה צ'יאן הציב את חואנג די בתחילת ההיסטוריה הסינית בספר ההיסטוריה שלו. במסורת הסינית מצוינים שלושת השליטים הנעלים: פו שי (Fu Xi), נו קוא (Nu Kua ) ושן נונג (Shen Nung).

יאו ושון, הגיבורים הראשונים של ספר היסטוריה המיוחס לקונפוציוס היו נשארים השליטים הראשונים של סין לולא תאוריית חמשת האלמנטים שהיוו חלק חשוב בהיסטוריה הלאומית. לכל שליט ייחסו אלמנט מחמשת האלמנטים.

על-פי המסורת הסינית, מלכים אלה, הציגו אחרי מותו של בורא העולם פאן גו, את אמצאות המפתח של החברה האנושית ואת מוסדותיה. הראשון היה פו שי (Fu Xi) אשר נחשב בין השאר כראשון הציידים, הדייגים ומבייתי החיות. אחריו שלט שן נונג (Shen Nong) אשר לו ייחסו את המצאת החקלאות, הרפואה והמסחר. אחרי שן נונג שלט הקיסר הצהוב שלו ייחסו בין השאר את המצאת הגלגל, את המצאת הכתב, ואת חלוקת הזמן למחזורים של שישים שנה.

  מאות אחדות של שנים אחרי כן, שלט הקיסר יאו (שהוא אחד מחמשת הקיסרים האגדיים) ששלט בחוכמה רבה והצליח לשלוט בשיטפונות. ייחודו היה בהחלטתו למנוע מבנו את העלייה לשלטון אחריו, ובהחלטתו למנות חכם צנוע בשם שון (אף הוא בקיסרים האגדיים). שון מינה כיורשו את השר הנאמן שלו יו ששלטונו על-פי המסורת החל ב-2205 לפני הספירה. הוא ייסד את שייא (Xia), הראשונה בשלוש השושלות העתיקות של סין. פעם סברו ששלוש השושלות הראשונות של סין שלטו בזו אחר זו, אך היום מבינים ששושלת שאנג, הנחשבת כשושלת השנייה, היתה רבת עוצמה עוד לפני שהפילה את שושלת שייא.  

שושלת שייא (  (xià))  2070  לפנה"ס-  1600 לפנה"ס. המלך יו ((Yu,  מייסד השושלת, ביחד עם  הקיסרים האגדיים יאו ושון, נחשבים במסורת הסינית, כשלושת  המלכים החכמים. יו מקושר על-פי המסורת הסינית, לדייג, להשקיה ולשליטה בשיטפונות. השליט האחרון של השושלת היה טירן אכזר שעורר התנגדות שהביאה להדחתו.

 

שושלת שאנג Shang  (shāng))  המכונה גם יין Yin  )  - 1600 לפנה"ס בקירוב – 1300 לפנה"ס. תקופה של סגידה לתופעות טבע ולרוחות אבות המשפחה. השליט נתפס כמי שמולך בחסדי האל ( (shàng)() ), וכמי שמשתמש בכוח מאגי אלוהי.  הד לגישה זו מופיע שוב ושוב בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה הסינית, כאשר האמונה הרווחת   היתה שהקיסר בכוח מידותיו הטובות יביא את הברברים לכרוע על ברכיהם ולהביא לו מנחות. אמונה זו מסבירה את הדגש שהושם בתקופה זו על דת יותר מאשר על צבא המוכן לקרב.

הסמכות העליונה בתקופה זו היתה בידי המלך אשר תפידה העיקרי של משפחתו השלטת היה לנהל את הקרבת הקרבנות בטקסים מרכזיים כמו קבורת המלך, שכללו גם קרבנות אדם. 

האצילים עסקו בלחימה. הם נלחמו בחניתות, ובחץ וקשת ממרכבות רתומות לסוסים. שבויים היו לעבדים או הוקרבו כקרבנות. בעתות שלום, האצילים עסקו בצייד. תפקיד מרכזי של האצולה היה אדמיניסטרציה. בכל ישוב שלט לורד שלעתים קרובות היה קרוב משפחת המלך.

האוכלוסייה ברובה עסקה בחקלאות.עבודות החקלאות נעשו במאמצים משותפים של כל הכפר. פעמיים בשנה נאסף היבול שהיה רב, אף באמות מידה מודרניות.  

 

היה מקובל ששאלות שנשאלו על-ידי מגידי עתידות נכתבו על עצמות,  והסדקים שנוצרו מחימומם, פוענחו והפענוח נרשם על העצמות. השאלות היו בדרך כלל בנושאי מזג אוויר, אלים, טקסים וקרבות. מהמידע שהתקבל מעצמות כאלה שנחשפו, ניתן ללמוד על חיי השליטים, על האצולה ועל העם הפשוט בתקופה זו.

 

לשושלת שאנג היו ערי בירה אחדות ובהן אן יאנג (An Yang) שהיתה מהמאוחרות שבהן.

שושלת ג'ואו ((zhōu)Zhou) 1300 לפנה"ס – 1046 לפנה"ס. אנשי ג'ואו חיו ממערב לטריטוריה של שאנג. יש הסבורים שהיו תורכיים במקורם. המלך וון wen)                                  מילולית: התרבותי) תכנן את המסע נגד שושלת שאנג , ובנו המלך וו (Wu הלוחם) הביא את שושלת ג'ואו לניצחון. שליטי שושלת זו כינו עצמם מלכים ((wáng), תואר שנועד לתאר את השליט בעל הסמכות הגבוהה ביותר.

מנהגיהם היו שונים מאלה של בני שאנג (בכך שקברו את מתיהם בפירמידות אדמה ולא בבורות), אך  הדמיון ביניהם עלה על השוני. ההישג הבולט ביותר מתקופה זו היה ההתקדמות בתחומי הפילוסופיה והספרות. 

שושלת ג'ואו המערבית  1046 –לפנה"ס -   771לפנה"ס. שושלת זו היתה אצולה שיושבה על-ידי שושלת ג'ואו. תקופה המאופיינת בפיאודליזם במתכונת של שושלת שאנג. המלכים חילקו את אדמותיהם לבעלי אחוזות שניתנו להם תארי אצולה. היו למעלה מאלף אחוזות שכל אחת נשלטה על-ידי לורד. הלורד האציל החזיק צוות של  לוחמים שעזרו לו גם בניהול. הם גרו כנראה במרחב מוקף חומה המפרידה אותם מהאיכרים והיו בעלי זכויות יתר חברתיות וכלכליות. האיכרים גידלו דוחן, אורז, חיטה, קטניות, תמרים, מלונים , ירקות ותולעי משי. כמו כן גידלו כבשים ובקר.

נוצרה מערכת נאמנויות שבה האיכר היה נאמן למשפחתו שהיתה נאמנה לאצילים נשבעו אמונים למלך והיו אמורים היו להגן עליה מפני אויבים, מרעב וממחלות בתמורה לעבודה באחוזה. בניגוד לפיאודליזם באירופה בימי הביניים, האיכר הסיני היה חופשי, חוקית ולמעשה, למכור ולרכוש אדמות. האצילים היו נאמנים כלפי מפקחים ומשטרה שפקחו על עבודתם. כנציגי המלך, המפקחים היו מחלקים קצבאות לחולים, לזקנים וליתומים , ופעלו לשיפור היבול החקלאי. בידי קבוצה קטנה של שליטים היתה סמכות מדינית, כלכלית, וגם דתית. שלא כמו באירופה, בתקופת ימי הביניים שבה היו אוליגרכיות של כמרים ולוחמים, בתקופת שושלת ג'ואו השליט והכפופים לו היו קשורים בקשר דם ולא בהסכם מרצון. השליטים והכפופים להם סגדו לאבות משפחה משותפים. חלוקת קרקעות בתקופה זו היתה במהותה חלוקת אחריות בין בני משפחה.

 

 

היתה זו דרך אידיאלית של המלכים לשלוט במקומות מרוחקים. היו שנים עשר קיסרים וממלכת ג'ואו היתה במרכז. ניידות של אוכלוסיה היתה מועטה והכלכלה היתה פשוטה יחסית. אסונות טבע הביאו לעתים קרובות להתמוטטות המערכת הפיאודלית הזו.

שיטת המבחנים (שבאמצעותה נבחרו פקידי הממשל) – אחד המוסדות החשובים בסין, התפתח מארגון המפקחים הפיאודאליים. מהנבחרים לתפקיד היתה ציפייה שיהיו נאמנים לסין יותר מאשר לאיש זה או אחר. ועדות של מלומדים ראיינו מועמדים שהגיעו לעתים ממשפחות פשוטות.  

 

מלכי שושלת ג'ואו לא צלחו לשלוט במערכת המבוזרת הזו לזמן ארוך. הם נאלצו לנטוש את אדמותיהם בעקבות פלישת נוודים מהצפון ב-770 לפנה"ס, תחילת תקופת שושלת ג'ואו המזרחית. 

שושלת ג'ואו המזרחית - 770 לפנה"ס - 256 לפנה"ס. היוותה כוח פוליטי עצמאי של אצילים מקומיים שלא היו כפופים למלכי ג'ואו. למרות שהמלכים המשיכו למלוך, הטריטוריה שלהם הצטמצמה.

 

תקופה זו מחולקת לשתי תקופות:

1. תקופת האביב והסתיו (Chun Qiu) 770 לפנה"ס - 476 לפנה"ס, מכונה כך על שם הכרוניקות שנכתבו על תקופה זו. סין היתה מחולקת בתחילת תקופה זו ל-170 אחוזות פיאודליות שכל אחת מהן נשלטה על-ידי לורד (חלקם כינו עצמם מלכים). בסוף התקופה היו כארבעים מדינות.

תקופתם של הפילוסופים הסינים הגדולים, קונפוציוס ולאו צה שהניחו את היסודות לתפיסת העולם הסינית. בתקופה זו מגיעה הרפואה הסינית לשלב של התפתחות אמפירית ושל שיטתיות קוהרנטית.

2. תקופת המדינות הלוחמות (שבהן נכללו הממלכות: צ'ין (Qin), ג'או (Zhao), יאן ((Yan, צ'י (Qi), האן (Han) צ'ו (Chu), וווי (Wei). 475-221 לפנה"ס.   התקופה נקראת על שם ספר היסטוריה על התקופה. מממלכת ג'ואו נכנסה לתקופה אשר בה שבע מדינות היו משמעותיות בגדלן ובחשיבותן. שאיפת השליטים במדינות השונות היתה להרחיב את הטריטוריה שלהם בדרך כלל על חשבון המדינות האחרות. ההערכה לחיים של שלום היתה פחותה מההערכה לטריטוריה חדשה. חומות נבנו לאורך גבולותיהן של מדינות אחדות ובמיוחד אלה שגבלו בשבטים הצפוניים. פותחו תעלות השקיה והתפתחה גם האדמיניסטרציה. בסוף התקופה נותרה מדינה אחת.

בעקבות האיחוד למדינה אחת ננטשו מנהגים פיאודליים רבים. חינוך וכישרון החליפו בחשיבותם את המעמד מלידה כדרישה לתפקיד בממשל. כאשר פקידי הממשל היו למומחים מוכשרים, המנהל היה מתוחכם יותר. הוגים מבריקים הקדישו את זמנם לתיאוריות בנושא בירוקרטיה ואדמיניסטרציה. במובנים רבים, מדינות ג'ואו המזרחית דמו למדינות אירופה של ימינו. בכל אחת היתה ממשלה, היה צבא והיו חוקים משלה. האסטרטג וההוגה סון דזה (Sun Zi )  כתב בתקופה זו את ספרו "אמנות המלחמה" שבו מנה את עקרונות המלחמה.  

החברה היתה לדינאמית יותר בתקופה זו. החל שימוש במטבעות. אדמה ותוצרתה נסחרו לעתים קרובות יותר. ערים גדלו בממדיהן ובמספרן וחלקן היו למרכזים של מסחר. כל הגורמים האלה העניקו לחברה בתקופת ג'ואו המזרחית המאוחרת, הידועה כתקופת המדינות הלוחמות  ( Zhang Guo) (403-221 לפנה"ס)  רמה חדשה של ניידות חברתית. החברה העצומה בגודלה של התקופה האימפריאלית המוקדמת מקורה במצב זה. מאז 403 לפנה"ס נותרו שבע מדינות של שושלת ג'ואו שאיזון הכוח ביניהן החל להתרופף. שליטי המדינות השונות נאבקו על השליטה ביריביהם.  בתחילה, חלקם התחרו ביניהם על השליטה במדינות האחרות של האזור הסיני. לאחרים היו חלומות נשגבים יותר. הפיאודליזם שאפיין את תקופת הסתיו והאביב,  נהרס בתקופת במדינות הלוחמות.

בתקופת המדינות הלוחמות מתפתחות רוב התיאוריות הפילוסופיות של הרפואה הסינית אשר ייתכן שהושאלו ממדעים עתיקים יותר כמו אסטרונומיה, מוסיקה ומתמטיקה. על תיאוריות אלה נמנות תיאוריות "אנרגיית החיים"(הצ'י) , יין ויאנג שעליהן מבוסס ההיגיון הפנימי של הרפואה הסינית המסורתית. 

שושלת צ'ין ((qín)):  221 לפנה"ס-207 לפנה"ס. הקיסר הראשון בשושלת כינה עצמו בשם צ'ין שה חואנג די (Qin Shi Huang Di , מילולית: הקיסר הראשון של צ'ין), תואר המשלב את התואר "חואנג" (מילולית: שליט נעלה) שיוחס לשלושת המלכים החכמים, ואת התואר "די" (מילולית: נסיך) שיוחס לחמשת המלכים האגדיים. בכך רצה להראות שמעמדו עולה על מעמדם של שליטי העבר.מאז עד סוף תקופת האימפריה, המילה חואנג די שימשה כשם תואר לקיסר סין. שליט צי'ין הוסיף לתארו את המילה "ראשון", כדי לציין ציפייה לשורה ארוכה של שליטים שימשיכו את השושלת אחריו. 

 צ'ין שה חואנג די הצליח להכניע את אויביו והכריז על איחוד העולם תחת שלטונו. מאז והלאה סין נחשבה כמדינה אחת ולא כאימפריה המורכבת ממדינות נפרדות. הוא הקים שלטון ריכוזי ששלט באדמיניסטרציות מקומיות. שאיפתו היתה ליצור התחלה חדשה ולמחוק את מורשת העבר. בעריצות רבה ניסה לשלוט במחשבה ובביטוי באמצעות שריפת ספרים וברצח של למעלה מארבע מאות שישים משכילים (בשנת 213 לפנה"ס) ברובם קונפוציאנים. לעומת זאת, משך אליו מספר גדול של מלומדים, רופאים ואלכימאים שמחקריהם התמקדו בטכניקות שנועדו להבטיח אריכות ימים ואלמוות. רק יצירות מסוימות מתחום הרפואה, החקלאות וניחוש העתיד נצלו מהגזרה.

עוד לפני שהיה לקיסר, צ'ין שה חואנג די תכנן את קברו שהתגלה ב-1974, ובו למעלה משבעת אלפים חיילי טרה קוטה בגודל טבעי. זמן קצר אחרי מות הקיסר הראשון של צ'ין, השלטון המרכזי התמוטט וסין שקעה אל תוך כאוס שבו לורדים מקומיים לחמו ביניהם על שליטה. בשנת 207 לפני הספירה, הסריס ג'או גאו (Zhao Gao), כפה על הקיסר השני של שושלת צ'ין לפרוש מתפקידו ולהתאבד. חודשיים לאחר מכן, נרצח ג'או גאו שהיה לקיסר עריץ ואכזר, וליו באנג, מראשי המורדים, היה לקיסר הראשון של שושלת האן. 

שושלת צ'ין שהיתה קצרה ואלימה, הרסה את הישן כדי ליצור את החדש. למרות משך הזמן הקצר של שלטונה, השפעתה על מהלך ההיסטוריה של סין היתה גדולה ביותר. כמו כן הונהגה סטנדרטיזציה של השפה הכתובה, של מידות, משקלות ומטבעות. נבנתה מערכת כבישים הקורנת מהבירה, שחיברה אזורים שונים עם המרכז. הקיסר צ'ין שה חואנג די החל בבניית החומה הסינית.

 האיחוד, הסטנדרטיזציה והצנטרליזציה העניקו לעם הסיני תחושת אחדות והזדהות. מאז שושלת זו המצב הנורמאלי של סין היה מדינה אחת מאוחדת. הקיסר בנה מערכת תחבורה שחיברה אזורים שהיו מבודדים לפני כן. מהנדסיו עיצבו את החומה הסינית המפורסמת כדי להגן על האימפריה מפני ההונים.

  מאז תקופה זו, השפעת הלגאליזם ניכרה בבירוקרטיה הסינית שהיתה לשיטת שלטון סטנדרטית. סין נתפסה כמדינה מאוחרת והתואר "הקיסר" דבק מאז בשליט. הטריטוריה הסינית, האידיאולוגיה הפוליטית ויסודות השלטון שהניחה שושלת צ'ין נמשך באלפיים השנים הבאות.   

לגבי אנשי המערב, בתקופות קדומות הסינים היו אנשי צ'ין , ומכאן השם  China (סין באנגלית).

שושלת האן   (hàn)Han)) : 206 לפנה"ס 220 לספירה. בתקופה זו התקיימו :

שושלת האן המערבית – 206 לפנה"ס- 24 לספירה.

אחרי סדרה של מלחמות, איכר חסר השכלה בשם ליו באנג ((Liu Bang (מת ב-195 לפנה"ס) הידוע כקיסר האן גאו דזו (Han Gao zu ), מרד בשושלת צ'ין,  איחד את האימפריה, וקרא לשושלת האן. כמו קודמיו הוא נחשב כאל. אחת האגדות שסופרו עליו היתה שאמו הרתה כתוצאה מהופעת האל בחלומה, ובלידתו דרקון נראה מרחף מעליה.

הקיסר וון (Wen) (שלט 147-87 לפנה"ס) נחשב בהיסטוריה כמנהיג זהיר ומתון שניסה לייצב את האימפריה חסרת המנוח. בתקופתו שושלת האן העמיקה את שורשיה בחברה הסינית.

הקיסר הלוחם חאן וו די ( Han Wu Di ) (140-87 לפני הספירה) אשר התבלט בהתעניינותו בלימוד, אימץ בשיטת שלטונו את האידיאולוגיה של קונפוציוס. הוא יזם את שיטת הבחינות בבירוקרטיה הסינית, יצא למסעות כיבוש במרכז אסיה, ופתח את דרך המשי למסחר עם שווקים רחוקים כמו פארתיה ורומא. עם זאת, מחיר האימפריאליזם היה גבוה. הוטלו מיסים חדשים כדי לממן את התכניות הגדולות שלו. אחרי מות וו, השלטון של סין הצטמצם לממדים צנועים יותר.

שושלת האן היתה אחת התקופות הזוהרות בהיסטוריה של סין. היא גם טבעה את חותמה על מוסדות רבים שלה.בתקופה זו מוסדה הבירוקרטיה וכסף החל למלא תפקיד חשוב בכלכלה הסינית. גבולות המדינה הורחבו. הרפורמה המשמעותית ביותר היתה גיוס אנשים מוכשרים להפעיל את הבירוקרטיה. בשנת 141 לפנה"ס ובשנים הבאות אחריה. אנשי ממשל בכירים נקראו לבחור מועמדים לשירות הציבורי שהיו להם תכונות מתאימות.  

בתקופת שושלת האן משפחות גדולות השפיעו במידה רבה על האופי המפורד של התקופה שבאה אחריה. המריבות הפנימיות ומלחמות האזרחים הממושכות בסוף תקופת שושלת האן הביאו להרס של ערים גדולות רבות כמו צ'אנג אן (Chang An ) ולואו יאנג (Luo Yang) וגרמו להגירת תושבים מהערים לכפרים. בניגוד לערים, האחוזות של המשפחות הגדולות נתפסו כבטוחות יחסית. הן משכו אליהן תושבי ערים ואיכרים. היעדר כוח פוליטי מרכזי, הביא לכך שמשפחות גדולות הפכו את אחוזותיהן למתחמים עצמאיים המספקים את צרכיהם העצמיים, כלכלית וצבאית. חלק מהאחוזות גדלו וכללו לעתים אלפי משפחות שהיו למעשה כפופות למשפחות הגדולות ולא למדינה. המשפחות הגדולות היו לאליטה החברתית.      

הסינים קוראים לעצמם בני האן ורואים בתקופה זו את תחילתם.

בתקופה זו האימפריה התרחבה, התפתחו דרכי המשי והתחזק הקשר עם המערב. היתה סובלנות כלפי הבודהיזם. הומצא הנייר ונכתב ספר היסטוריה (Shi Ji ) על-ידי סה מה צ'יאן (מילולית: מפקד של סוס , שהוא תואר צבאי . סה מה צ'יאן היה בן למשפחת גנרל ממדינת צ'ין,Si Ma Qian)( 145-86 לפני הספירה) שבו תוארו קורותיה של סין מאז הקיסרים האגדיים ועד שלטון הקיסר הלוחם חאן וו די. יצירה זו שבה הוצגו האירועים בסדר כרונולוגי, ולעיתים על-פי נושאים, היתה רבת השפעה והמבנה שלה היה למודל לכתיבת ההיסטוריה הסינית בשושלות הבאות.  

שושלת האן המזרחית  25 לספירה- 220 לספירה.

  בתקופת שושלת האן החלה התפשטות האימפריה, שליטת הקונפוציאניזם ופריחת הטאואיזם הדתי, חדירת בודהיזם לסין, ותחילתה של עבודה מיסיונרית.

מאז נפילת שושלת האן בשנת 221 לספירה, ועד איחוד הקיסרות מחדש בשנת 589 לספירה, אבדה האחדות הפוליטית של סין שהתפצלה ל"שושלות" שהיו למעשה דיקטטורות שנוסדו על-ידי אנשים שתפסו את השלטון בכוח. דיקטטורים אלה ששלטו ברוב המקרים בלא למעלה מפרובינציות אחדות, והעבירו את השלטון לצאצאיהם. שליטים אלה לא זכו לסמכות וליוקרה שזכו להם קיסרי שושלת האן. 

 שלוש הממלכות (三国): 220-280. סין מפולגת לשלוש ממלכות:   

שושלת ווי (Wei) : 220-265 לספירה

שושלת שו (Shu): 221-263 לספירה.

שושלת וו (Wu):  222-280 לספירה.

שושלת ג'ין Jin )   ) 265-420 לספירה.

שושלת ג'ין המערבית  ((  西晋   :  265-316. שושלת זו איחדה את סין לתקופה קצרה , אך מאז שנת 316 היתה הפרדה לתקופה ארוכה בין הצפון לדרום.  

שושלת ג'ין המזרחית  ((东晋  : 317-420.

השושלות הצפוניות (עם שליטים ממוצא תורכי, טיבטי ואחרים), והדרומיות (סיניות) : 386-589 לספירה.

השושלות הדרומיות

שושלת סונג  (Song) 420-479

שושלת צ'י  (Qi )   479-502

שושלת ליאנג  (Liang )  502-557

שושלת צ'ן (Chen ) 557-589

השושלות הצפוניות:

שושלת ווי (Wei  ) הצפונית  386-534

באמצע המאה השישית, אחרי נפילת שושלת ווי הצפונית,  סין היתה מחולקת לארבע יחידות פוליטיות:

שושלת וויי המזרחית 534-550

שושלת צ'י ( Qi ) הצפונית  550-577 שלטה בצפון מזרח סין.

שושלת וויי המערבית 535-556

שושלת ג'ואו (Zhou  ) הצפונית 577-581  שלטה בצפון-מערב סין.

 

 

 

שושלת סווי ((suí)) : 581-618 לספירה. בתקופה זו אוחדה סין מחדש וחודשה שיטת הבחינות. האימפריה התרחבה. בשנת 600  בקירוב התפתח הדפוס בחיתוך עץ.

שושלת טאנג ((táng)) : 618-907 לספירה. בתקופה זו שבה נוסדה מחדש אימפריה צנטרליסטית לאורך זמן, סין היתה התרבות הגדולה ביותר בעולם המגיעה לשיא השפעתה. נוצרו הסמלים של התרבות הסינית המיוצגים על-ידי שרידי האמנות שלה. קיסריה המוקדמים של שושלת טאנג היו סופרים ופטרוני שירה, אך סופה היה נגוע בשחיתות וברצח. מצב הנשים בתקופה זו היה טוב משהיה במשך התקופה שנמשכה מאז נפילת שושלת זו ועד המאה העשרים. זאת, בזכות הקיסרית וו ()   ) ש.  (684-705ששלטה בעריצות באימפריה.

הקיסרית וו, שהגיעה לארמון בגיל 12 ב-637 לספירה, כפילגש של טאי צונג עם מות בעלה הקיסר. בהתאם לנוהג, היא וכל שאר פילגשי המלך נכנסו למנזר בודהיסטי ואמורות היו לחיות בו עד סוף ימיהן עם ראשים מגולחים. וו צ'או (Wu Chao ) שהיתה יפה וחכמה, לא היתה מוכנה להשלים עם הגורל הזה. היא חזרה לארמון כפילגש של קאו טואנג (Kao Tuang) והיתה לבת זוגו ולקיסרית. קאו טואנג היה עצלן וחלש והשאיר את ענייני המדינה בידי בת זוגו. הקיסר שלט בשנים 649-683 . אחרי מותו, היא שלטה בגלוי במשך תקופת שלטונו הרשמית של בנה הקיסר צ'ונג סונג (Chung Sung). היא פרשה בשנת 705 לספירה והותירה את השלטון בידי בנה ומתה בגיל 81.

  עד המאה העשרים לא היתה תקופה שבה היו לסין קשרים עם המערב כמו בתקופת טאנג. חצר טאנג קיבלה בברכה זרים, התעניינה במנהיגים ובדתות זרות וקבלה בידידותיות כמרים וטיילים מהמערב.

קיסרי שושלת טאנג לא חששו מיחסים עם זרים. הרוח האינטלקטואלית, הסקרנות והסובלנות שציינו תקופה זו עודדה יחס של אהדה לדתות ולרעיונות זרים. עד סוף תקופת השושלת, התקיימו יחסים דיפלומטיים עם מערב אסיה. ברחובות צ'אנג אן ((Chang An ביקרו אנשים מסיביר, מדרום הודו , יוונים, ערבים , פרסים ויפנים.   

 

כפי שהסינים בסין גופא רואים עצמם כצאצאי שושלת האן, הסינים החיים באיי האוקיאנוס השקט רואים עצמם כבני שושלת טאנג.

שושלת טאנג החיתה את השיטה הישנה של הבחינות שהתבססו על הכתבים הקלאסיים של קונפוציוס, והפכה את הבחינות לחובה לכל שכבות האוכלוסייה אלה שהצליחו בבחינות ובוגרי בתי הספר של הממשלה עברו לבירה.

הרס רכוש האצולה בצפון על-ידי משטרים צבאיים ומינוי אנשים חדשים לשלטון , הביא לדחיקת המעמד הגבוה הישן, וליצירת מעמד גבוה חדש. העברה של עושר בירושה לא נעלמה לחלוטין, ונותרה רק במשפחת הקיסר. מעמד היה תוצר של דרגת צ'ין שה ( qin shi), ועושר התבטא בבעלות על קרקעות.    

    

 

      תקופת חמש השושלות ועשר הממלכות . תקופה של פילוג.   907-960

חמש השושלות ( ()(dài) ) ועשר הממלכות:

תקופת שושלת ליאנג המאוחרת  907-923

תקופת שושלת טאנג המאוחרת 923-936

תקופת שושלת ג'ין המאוחרת  936-946

תקופת שושלת האן המאוחרת 947-950.

תקופת שושלת ג'ו המאוחרת 951-960

בתקופת חמש השושלות היו קשיים יותר מאשר יציבות. עיקר המאמץ הוקדש לשמירה על הטריטוריה. 

עשר הממלכות:

האן (Han ) צפונית  951- 979  

וו (Wu) 902-937

טאנג (Tang) הדרומית  937-975

וו יואה ((Wu Yue 907-978

מין (Min) 909-945

האן הדרומית (Han)  917-971

צ'ו (Chu) 927-951

ג'ינג נאן (  (Jing Nan924-963

שו (Shu ) המוקדמת  907-925

שו  המאוחרת 934-965

בתקופת עשר הממלכות היתה רמה מסוימת של יציבות. עצמת השליטים נשענה על צבאותיהם. ברבות מהמדינות, מסחר בתוך המדינה ומסחר עם ארצות אחרות היה למקור של עושר ועוצמה. 

 

 

 

שושלת ליאאו ((liáo)) או צ'י דאן (Chi Dan)  916-1125

שושלת סונג ( (sòng)  ) : 960 -1127 תרבות סין מגיעה לשיא. האחדות חזרה לסין על-ידי מייסד השושלת סון טאי דזה ( שלט 960-976) שאהב את הערכים הקונפוציאנים ואשר היתה לו שאיפה להיכנס להיסטוריה כשליט טוב. היתה זו תקופה של עליית ניאו קונפוציאניזם אל מול הבודהיזם.

השליטים הראשונים של שושלת סונג השתמשו בכוח כדי ליצור שלטון ריכוזי והעדיפו אנשי ממשל אזרחיים על הצבא. הורחבה מערכת האדמיניסטרציה שהחלה כבר בתקופת טאנג. בתקופה זו , אבק השריפה שהיה מוכר בסין כבר לפני כן, החל לשמש כנשק.   

תקופת סונג היתה תקופה של אנציקלופדיות קטלוגים ואקדמיות. בתחום המדיני, כוחה של סין הלך ודעך שטחיה המערביים כבר אבדו לה. בצפון , השליטים לא הצליחו להדוף את הזרים הפולשים, והדרך היתה פתוחה לפלישה מונגולית. החלה תקופה חדשה שבה סין היתה פתוחה לרעיונות חדשים שהובילו אותה ליחסים עם העולם המערבי. 

שיטת הבחינות התפתחה ואפשרה גם לעניים לזכות במשרה בשירות המדינה.

שושלת סונג הצפונית  960-1127

שושלת סונג הדרומית  1127-1279

בשנים  1127-1279  סין מחולקת בין שושלת סונג הדרומית (הסינית) סין ובין שושלת ג'ין  ( ( (jīn)לא סינית) ששלטה בשנים 1115-1234.   

שושלת שיאה ( (xià)  )  1038- 1227 .

שושלת יואן ( Yuan) . 1280-1368 . אחרי תקופה ארוכה של שלטון זר בצפון סין,  סין נפלה כולה בידי ברברים אחרים - המונגולים. קבוצת שבטים שבמאה השתים עשרה גרו במונגוליה כמגדלי סוסים. ב-1206 הם בחרו את ג'ינגיס חאן (מילולית: שליט העולם) כמנהיגם והחלו במסע כיבושים שבו המשיכו יורשי ג'ינג'יס חאן.אשר הרחיבו את האימפריה שלהם ברחבי אסיה. הצבא המונגולי השתלט בהדרגה על כל סין.

המונגולים היו שונים מהסינים , כפי שהיו הכובשים שקדמו להם.  חובילאי חאן (שלט 1260-1294), נכדו של ג'יגיס חאן ביסס שושלת רבת עוצמה.           אירופה מקבלת רשמים ראשונים מסין באמצעות ספרו של מרקו פולו שהיה בסין בשנים 1275-1292.

השלטון המונגולי משך אליו משלחות בינלאומיות , יותר מבכל זמן בעבר. כאשר הבירה עברה לאזור פקינג , האופי הבינלאומי של החצר התחזק. הרושם הזה מיוצג על-ידי מרקו פולו, הסוחר הונציאני שהתקבל בחצר קובילאי חאן ב-1275.

שושלת מינג ((míng) מילולית: אור)  1368-1644. סין אוחדה מחדש אחרי ארבע מאות שנה על ידי צ'ו יואן צ'אנג (Chu Yuan Chang ), בן לאיכרים עניים שייסד את שושלת מינג, השושלת הסינית האחרונה. בתקופה זו שבה שלט ניאו קונפוציאניזם, התקיימו קשרי מסחר עם אירופה והגיעו מיסיונרים נוצרים. זוהי תקופה של פריחה ספרותית. נכתבו בה יצירות קלאסיות, ובהן "לוטוס הזהב", הרומאן על שלוש הממלכות, הטיול המערבי, סטירה על כתות דתיות עם חיות המגלמות תפקידים בסיפור המיתי.

במאה ה-16 שלטו בסין בזה אחר זה שליטים טיפשים, פזיזים ורשלנים. סריסים קידמו את עצמם והיו מעורבים בשלטון. התעוררו ויכוחים על רקע הטקסים הקיסריים ועל התארים המתאימים לאבות הקיסרים. אלה פיצלו את החצר לשתי קבוצות עוינות. 

סין היתה נתונה לאיומים מצפון על-ידי המונגולים. בסוף המאה ה-16, המדינה נחלשה לאחר שהותקפה על-ידי יפן שפלשה לתוכה והשתלטה על מדינת קוריאה. מאז המאה ה-13 קבוצות של סירות יפניות החלו להופיע לאורך חופי קוריאה, ומאוחר יותר חדרו לסין עצמה. מלבד יפנים, היו בתוקפים גם פורטוגזים. ההתקפות של המונגולים ושל היפנים הפחידו את הקהילות שעל הגבולות והרסו אותן.

בתקופת שושלת מינג, כמו בתקופת הרנסנס באירופה המקבילה לה, היה גילוי האדם והעולם. ההוגה וואנג יאנג מינג ( Wang Yang Ming) (1472-1529) שייצג את התנועה הניאו קונפוציאנית של אסכולת התבונה, דן בטבע ובפומקציה של התבונה ובקשר שלה לעולם. הרוח המקורית של האדם, הוא טען, אינה אלא עיקרון, הדגם או החוק המייצג את הסדר בעולם. כך, לכל אדם יש את הידע הפנימי שלו לגבי הטוב והרע. הפנייה פנימה בחיפוש אחר רוח מקורית עודדה סוג של אינדיבידואליזם שעל-פיו בכל אדם יש פוטנציאל של חכמה.

מספר האקדמיות שהיו מרכזים של חכמה מאז שושלת סונג, עלה במידה רבה בעקר בדרום. האקדמיות שקפו חוסר שביעות רצון מהחינוך הסטנדרטי. היתה תחושה שהאקדמיות הציעו חיים שהובילו לחכמה, בניגוד לבתי הספר הממלכתיים ולמערכת הבחינות שהובילו לעתים קרובות למעמד, לעושר ולהשחתת המידות.

וואנג מינג חשב שידע דורש פעולה. הוא עצמו היה שופט יעיל וחייל של השושלת. בתקופה זו היו רדיקלים אינדיבידואליסטים, ובהם לי צ'ה (Li Chi )(1527-1602) שהאמין בפוטנציאל שלו לחכמה. הוא התנער מכל כבוד למסורת ולמנהגים מקובלים. כאשר ויתר על חיים רשמיים לאחר ששירת במשרות ציבוריות אחדות, דחה את החיים הרשמיים הקונפוציאנים. כדי לבטא את הינתקותו מהמסורת הקונפוציאנית, לבש גלימה בודהיסטית.    

גילוי העולם החדש הביא לסין צמחי מאכל חדשים שכללו תירס, תפוחי אדמה ובוטנים.

   

שושלת צ'ינג ( (qīng)  מילולית: טוהר): 1644-1911.  הוקמה על-ידי המנצ'ורים (Manchu) אשר פלשו לסין וביססו בה את שלטונם. אנשים אלה היו בני שבט ג'ורצ'ן (Jurchen), קרוביהם של מייסדי שושלת ג'ין שהשתלטו על שטחי צפון סין במאה ה-12 לפני שהובסו על-ידי ג'נגיס חאן. בזמן שלטון שושלת יואן המונגולית, הם היו לנתינים של המונגולים.

בני המנצ'ו (שם שאומץ על-ידי השבטים הכובשים ב-1635) שמרו על זהותם האתנית בזמן שסין היתה תחת הכיבוש שלהם. כך התקיימו שתי ממלכות, אחת לכובשים ואחת לנכבשים. המדינה היתה מחולקת לשמונה עשר מחוזות שבכל אחד מהם שלט פקיד ממשל.

את הצלחת השלטון המנצ'ורי ניתן לזקוף לשליטים הדגולים שלהם אשר קיבלו על עצמם את המסורות הסיניות, כפי שעשו השליטים בתקופת שושלת מינג המאוחרת. עם זאת, אסרו על אנשיהם להתחתן עם הסינים אן לאמץ את נוהג קשירת כפות רגלי הנשים. נעשו מאמצים לשמור על שפת המנצ'ו כשפה חיה.

הסינים אשר נהגו לסרק את שיערם בסגנון מיוחד כסמל לבגרות, נדרשו לאמץ את התסרוקת של המנצ'ו אשר גלחו את צדי הראשוקלעו צמה מהשיער שנותר מאחור.

במאות 19 ו-20 היו פלישות מהמערב לסין. היחסים המדיניים של סין עם ארצות המערב החלו כאשר הגיע שליח מאנגליה לערוך משא ומתן עם המנצ'ו.                 ב-1793 , מלך אנגליה שלח לפקינג את הרוזן ממקרטני (Macartney) בראש משלחת במאמץ להגיע להסכמה על הקלת תנאי מסחר לאנגלים בסין. הציפייה היתה שהקיסר הסיני יאפשר לאניות אנגליות לסחור בנמלים אחרים מלבד קנטון שנחי , לעגון בהן ולאחסן סחורות. הקיסר, לעומת זאת ראה במשלחת אות של כניעות. פקידי הממשל המנצ'ורים דרשו שהמשלחת הבריטית יבצעו קואו טואו (kou tou ), כלומר קידה שלוש פעמים, לפני הקהל ולפני הקיסר. המשלחת הבריטית סירבה לכך, והשליח חזר לאנגליה ללא הסכם, אך עם טינה רבה. אירוע זה היה אחד בסדרת אירועים שהביאו למלחמה בין אימפריית מנצ'ו ובין אנגליה.

גורם מרכזי למלחמה בין האימפריה הסינית ובין האימפריה בריטית היה הסחר באופיום. אופיום היה מוכר שנים רבות בסין כתרופה, אך השימוש בו כמקור של הנאה החל רק במאה ה-19. בתחילה ערבבו אותו עם טבק שהגיע מאמריקה במאה ה-17. מאז 1800 גדלה צריכת האופיום במידה רבה בסין. התחילו בכך בני המעמד הגבוה.  מהם עבר הנוהג לפקידי הממשל ולחיילים, ומאלה, לשאר האוכלוסייה. 

חברת הודו המערבית מכרה אופיום בסין, וסינים רבים היו מכורים לסם. האנגלים ייבאו את האופיום בכמויות גדולות מאזור בנגל (Bengal) שבהודו אשר בו הוא הופק והתעשרו מאוד ממכירתו. לפני שהחל הסחר הזה באופיום, סין ייצאה יותר משייבאה. יבוא האופיום הביא לכך שסין ייבאה יותר משייצאה. חל פיחות במטבע הסיני. כתוצאה מכך, המנצ'ו אסרו על מכירת אופיום ב-1829, אך איסור זה לא נאכף.

בין השנים 1839-1842 נמשכה מלחמת האופיום. אניות הצי הבריטי נשאו איתם אלפי גדודי חיילים שנעו לאורך החופים של סין, תקפו וכבשו ערים כדי לכפות על ממשל צ'ין את התנאים של אנגליה.ץ אחרי מצור, כיבוש והפצצות של מקומות כמו קנטון (Canton), נינג פו (Ning Po) ושנחי, ובסופו של דבר, איום על ננקינג (Nanking), הסינים הסכימו למשא ומתן.

בין השנים 1850-1864 היה מרד טאי פינג (Tai Ping).    

 

הרפובליקה של סין  1912- . 1949 האימפריה של מנצ'ו הגיעה לקצה בעקבות יוזמה של קבוצה בראשות ד"ר סון יט סן (Sun Yat Sen) שלמד במערב והנהיג את המפלגה הלאומית קואו מינג טאנג (Kuo ming tang) . ב- 1.1.1912 סון יט סן הקים עם קבוצתו ממשלה בננקינג והכריז על הרפובליקה שסון יט סן היה לנשיאה. ההתקוממות הזו זכתה לתמיכה ציבורית ושושלת המנצ'ו נטשה את כס השלטון, אך למפקד הצבא בפקינג יואן שה קאי (Yuan Shi Kai ) אשר שלט ברוב הצבא, היו שאיפות משלו. הלאומנים התאחדו עם יואן והקימו ממשלה בפקינג, עם יואן כנשיא.

בסופו של דבר, יואן פיזר את הפרלמנט והיה לשליט יחד עם שאיפה להקמת קיסרות חדשה. הלאומנים הוצאו מחוץ לחוק, וסון יט שן ותומכיו מצאו מקלט בקנטון שבדרום. הם ראו במהפכה ברוסיה מודל להתקוממות נגד השלטון בסין.

ב-1921 הוקמה המפלגה הקומוניסטית בסין. אורגן צבע הקואו מינג טאנג. אחרי מות סון יט סן ב-1925 , צ'אנג קאי (Chang Kai Shek) צ'נג קאי שק הוביל קואליציה של לאומנים וקומוניסטים צפונה, וב-1928 הממשלה שנשלטה על-ידי אנשי צבא, פוזרה. רפובליקה סינית חדשה קמה בננקינג הבירה.   

ב-1931 פרצו יחסי עוינות בין סין ויפן שהובילו למלחמה כוללת אשר נמשכה בין השנים 1937-1945. כוחות הברית במערב עמדו לצד סין והמלחמה הסתיימה ב-1945 עם תבוסת יפן, אך סין נותרה תשושה ומפורדת.

הקומוניסטים שהתחזקו במהלך המלחמה, התעמתו לאחריה עם הלאומנים. מאמצים למשא ומתן לא צלחו וכתוצאה מכך פרצה מלחמת אזרחים שבעקבותיה נסוגו הלאומנים לטייוואן. 

הרפובליקה של סין העממית מ- 1949 עד ימינו. ב-1949 הקימו הקומוניסטים את הרפובליקה העממית של סין עם הבירה פקינג תחת שלטון המנהיג מאו דזה דונג ( Mao Zi Dong   או מאו צה טונג) שהיה אחד ממייסדי המפלגה ב-1921.

המהפכה הקומוניסטית, בשם טובת כולם, הלאימה את הרכוש הפרטי. מליוני אזרחים נחשבו כאויבים ורבים הומתו. סין בודדה מהמערב, והסינים הוסטו נגד המערב.

הממשלה בסין הקומוניסטית אורגנה בהיררכיה פירמידלית שבה הסמכות קורנת מלמעלה למטה. 

במאי 1966 החלה מהפכת התרבות בסין שהסתיימה עם מותו של מאו דזה דונג (מאו צה טונג  Mao Zi Dong) בספטמבר 1976 ובמעצר כנופיית הארבעה בחודש שלאחר מכן. עשר שנם לא התקיימו לימודים מסודרים בבתי הספר. עם זאת, הצד החיובי של המהפכה היה מתן הזדמנויות שוות בחינוך וביטול פער המעמדות.

ב-1957 מאו דזה דונג הכריז על קמפיין של מאה פרחים שבו ניתנה לאינטלקטואלים הזדמנות לבטא את דעותיהם. בתגובה הם נענו וביטאו את דעותיהם בחופשיות, אך נפגעו כאשר אלה לא תאמו את ציפיות השלטון.

לגבי סין, מהפכת התרבות היתה אסון שבו נרמסו זכויות אדם, דמוקרטיה ותרבות ללא תקדים. עשרות מיליוני אנשים הותקפו וקבלו יחס לא הוגן.

 
חלוקת התקופה שקדמה לשושלת צ'ין היא מקורבת ואין לגביה הסכמה בין החוקרים. .