על שדים ורוחות

 

על שדים ורוחות

מאז תקופת שושלת האן וייתכן שאף לפני כן, סיפורים על רוחות רפאים היו פופולריים מאוד בסין. סיפורים אלה היו מבדרים, אך הם גם הסבירו תופעות בלתי רגילות שקרו לאנשים. חלקם נבעו מאמונות בודהיסטיות, כמו קרמה וגלגול נשמות.

בעיני הדאואיסטים, העולם נתפס כמוקף על-ידי שדים הצרים עליו. ליצורים אלה היו צורות שונות ומשונות כמו שד אחד עם שני ראשים, שלושה ראשים ואף שנים עשר ראשים. היו בעלי שלוש רגליים, עיניים הערוכות אנכית, אפים אדומים, שלוש פנים עם עין אחת ועוד. היתה אמונה שקיימים שדי עשב אשר מרעילים אנשים שבאים לקטוף את הפירות. שדים אחרים הורגים אנשים בנהרות. יש בהם שהרגו ילדים זכרים באביב, ילדות בסתיו, צעירים בחורף וזקנים בקיץ. ענקים לבני ראש שהיו להם פנים שחורות ושיער לבן שנישאו לגובה כ-10 מ', הפיצו 90 סוגי מחלות.

הסינים נהגו להגן על בתיהם מפני שדים ומפני מזל רע באמצעות אלי שער. דימויים של אלים מגנים אלה הוצבו מכל אחד מעברי השער כדי למנוע מהרוחות הרעות לחדור אל תוך הבית. אלים אלה היו דמויות היסטוריות שזכו לאהלהה.

נפש האדם, על-פי המסורת הסינית, מורכבת מסוגים שונים של ישויות רוחניות. המוכרות ביותר שבהן הן רוחות האבות.

על פי אמונה קדומה שרווחה בסין, בגוף האדם שוכנות רוחות. מקובל היה לחשוב שלכל אחד מחמשת האיברים העיקריים בגוף (כבד, ראות, לב, טחול וכליות) רוח משלו. דאואיסטים דתיים הרחיקו לכת בהאמינם שבגוף האדם שוכנים שלושים ושישה אלף אלים. מקובל יותר היה שרק שני כוחות קוסמולוגיים שוכנים בגוף והם יין ויאנג.

 פו (Po ) נחשב כמייצג של יין, וחון (Hun) נחשב כמייצג של יאנג. פו נקשר לאדמה, למים, לחשכה וכדומה. הוא שולט בטבע הפיזי של האדם ומייצג את אופיו החייתי ואת הדחפים הבסיסיים שלו המופיעים כבר בילדותו. הפו קבוע בגוף, ולאחר המוות מחלחל לאדמה, אך אם מסיבה כלשהי מרגיזים אותו, הוא יכול לשוב ולהופיע לעתים קרובות כאוח רפאים מזיקה (גואי gui).

חון הוא הנשמה המייצגת את היאנג, ומכאן שהוא נקשר לשמים, לאש, לאור וכדומה. שליטתו היא באינטליגנציה של האדם. בלידה אלמנט זה חלש, אך מתפתח ומתחזק עם התפתחות הילד ובמיוחד לאחר שמתחיל החינוך שלו. לשלב של שלמות הוא מגיע לא לפני גיל חמישים. החון שולט באופי האדם, בנדיבות וביושר. החון הוא הצ'י, הוא הנשימה החופשית לנדוד בחיים ובמוות. הוא  נודד גם כאשר האדם חולם. בעת המוות, הוא עולה לשמיים ומתחבר לישויות הרוחניות שבו (shen). אינטלקט ותרבות הם נעלים יותר מרגשות ודחפים, כך שהחון שולט בפו כל עוד הם  שוכנים יחד בגוף.

הנשמות האלה יכולות להשפיע על העולם הפיזי. רוחות דמוניות יכולות  לגרום לאדם לפעול בדרך המנוגדת לרצונם ולטבעם.   

לרוחות, כמו לאנשים, יש תאבון ותאוות. עריהן בלתי נראות וממוקמות בשמים ומתחת להרים קדושים. ממשלת הרוחות משקפת את ממשלת החיים, לפחות בכל הקשור למערכת המשפט. תפקיד ראשי קובעי הגורלות בשמים ומתחת להר טאי (Tai ) היה לבדוק את תיקי המת ולקבוע אם אורך החיים שהוקצב לו בילדותו פג. הם הפחיתו 300 יום מאורך חיים הנשמה על עברות כבדות, ושלושה ימים על עברות קלות. נשמות המתים יכולו היו להגיש תלונות נגד החיים שפשעו כלפיהם בחייהם.

לאחר המוות, נשמת המת מופיעה לפני בית המשפט של העולם הבא כדי לענות על ההאשמות נגדה.

הדאואיזם נבדל מהדת הסינית העממית ומהבודהיזם בכך שעל-פיו, פו הגוף וחון הנפש נשארים אחרי המוות. 

לגבי רוב המאמינים, משמעות הגאולה היתה תחיית הגוף והנפש, שבה אדם נעשה בן אלמוות וראוי למלא תפקיד בבירוקרטיה של העולם הבא. אלה אשר לא עשו מעשים טובים בחייהם, עברו לעולם הבא שבו הוכחדו.

הדאואיסטים האמינו שמלבד הממלכות השמימיות של בני אלמוות, יש גם 36 מערות , מין גן עדן הממוקם מתחת להרים הקדושים.

הסינים המסורתיים עסקו בניחוש עתידות , הקריבו קרבנות, תקשרו עם רוחות באמצעות מדיום, קנו קמעות וסגדו לרוחות מתיהם.

לרוחות יש חג מיוחד לשדים ולרוחות, פסטיבל ג'ונג יואן   Zhong yuan, Jie או פסטיבל יו לאן  Yu lan Jie, ) , מילולית: פסטיבל השחרור מהסבל) שאותו חוגגים הסינים מאז שושלת ליאנג (במאה השישית לספירה), בחמישה עשר לחודש השביעי על-פי הירח. תאריך זה ציין זמן של התחדשות לאנשים מכל שכבות האוכלוסייה. חיוניות ותחושת תחייה אפיינו את ההתכנסויות של נזירים בעת זו בשנה.

על-פי הדאואיסטים, בירוקרט על האדמה מחפש בעולמם של בני אדם את ההבחנה בין טוב ורע. כל האלים והחכמים מתאספים בארמון כדי להחליט על אורך חייהם של בני אדם. ביום זה אנשים מביאים פרחים, פירות, אבנים יקרות חפצים נדירים, דגלים, מעדנים , ונותנים אותם כמנחה לחכמים המתכנסים. במשך כל היום והלילה, מורים דאואיסטים מטיפים מתוך הכתבים.

פקיד הממשל של האקדמיה הקדמונית התיכונה (המהווה חלק מהקדמון התיכון שהוא אחד משלושה הקדמונים בדאואיזם שהעליון בהם הוא השמים, התיכון – אדם, והתחתון- אדמה) הוא חבר חשוב בבירוקרטיה המנהלת את גן העדן ואת הגהנום.

בימי הביניים קיסרים חגגו את פסטיבל הרוחות באותו אופן שבו חגגו האנשים הפשוטים. הם ביקרו במקדשים בבירה כדי לצפות בחגיגות. הסינים מאמינים שהמתים נודדים בין שמים וארץ.

באשר מתחיל הפסטיבל, אלתר וכיסא נבנים לכומר בודהיסטי בכניסות לרחובות או לפני כפרים. לפני הכיסא מוצב פסל מלך הגהנום די דזאנג ( (Di Zang.

על-פי אגדות סיניות עממיות, במשך החודש השביעי על-פי הירח, שער הגהנום נפתח לרווחה ולרוחות ניתנת אפשרות לשהות עם בני משפחותיהם עד סוף החודש. משפחות נהגו לתת מנחות לאבותיהם המתים – בעיקר אוכל, קטורת נרות וכסף של האל הסיני ג'וס joss כדי שיוכלו להוציאו בעולם התחתי. הפסטיבל הוא חג דאואיסטי וגם בודהיסטי.  על-פי שתי הדתות האלה, בימי חג אלה נשמות המתים נגאלות. פסטיבל יו לאן, מקורו בסיפור בודהיסטי על מו ליאן ( Mu Lian), תלמידו של בודהא אשר הציל את אמו. מו ליאן אשר קיבל כוחות מאגיים  בהגיעו לרמה גבוהה של ידע בתורת בודהא, ראה את אמו רעבה עד מוות בגהנום עם בטן ענקית ועם פה קטן, ללא יכולת לבלוע אוכל כלשהו. אמו היתה אישה אומללה שלא עשתה בחייה כל מעשה של חסד. נגזר עליה להיות רוח רעבה במעמקי הגהנום. מו מייד האכיל את אמו באורז, אך האורז הפך לאפר כאשר נגע בפיה. מו פנה אל בודהא בתחינה לעזרה, אך בודהא ענה לו שאמו ביצעה פשעים רבים מדי בחייה. בודהא הציע למו לאסוף סוגים שונים של פירות וירקות באגני יו לאן, כמנחות לנזירים הבודהיסטים. רק באמצעות מעשים אלה, סבלה של אמו הוקל. הדורות הבאים ממשיכים לשים פרות וירקות באגני יו לאן כמנחות לנזירים, והפסטיבל הפך לזמן של זיכרון של האבות המתים. 

  במקומות רבים בסין אנשים משיטים בנהרות סירות נייר שעליהן מדליקים נרות. נרות אלה נועדו להנחות את הרוחות בדרכן לבית משפחותיהן.

בתרבות העממית, האמונה היא שהאלים הם כפקידי ממשל השופטים אנשים ומענישים או מתגמלים אותם בהתאם.

בכתבים הבודהיסטים יש תיאורים של הגהנום שבו חוטאים סובלים אחרי מותם. אלה שחטאיהם חמורים ביותר יישלחו לקומה השמונה עשרה של הגהנום, ולא ייוולדו שוב כבני אנוש. אלה שמתו כנידונים למוות, או כקרבנות תמימים ירצו לנקום בעולם החיים. הם יהיו לרוחות רעות שיטרידו את החיים ויביאו עליהם מזל רע. על פי הסינים, רוחות המתים מופיעות לעיתים קרובות כמשבי רוח, אך לעתים הן מופיעות כדמויות מפחידות. הרוחות אינן בלתי מנוצחות. יש דמות באגדות הסיניות אשר משימתה היחידה היא תפיסת רוחות ובליעתן.   

 בסין המסורתית היה קיים פחד מרוחות מתים. רוחות של מתים שלא נקברו כראוי, או כאלה שמתו מתוך כעס, רוחות של מתאבדים נחשבו כמביאים מזל רע.

 

לקיסר וו Wu)) היה אמון באנשי מאגיה שהבטיחו להשיג בשבילו חיי אלמוות. הראשון שבמכשפים האלה היה לי שאו צ'ון (Li Shao Chun) אשר טען שהוא יודע את סוד חיי הנצח  ושהוא עצמו בן אלמוות. כמו כן טען שיש ביכולתו להפוך את המינרל צינבר (cinnabar) לזהב ושביקר באי הפלאי פנג לאי (Peng Lai). כאשר הוא מת, הקיסר לא האמין לכך וחשב שהוא נעלם בשליחות מיסטית במסווה של רוח.

את לי שאו צ'ון החליף שאו וואנג ((Shao Wang, אך מכשף זה נתפס בניסיון לרמות את הקיסר בכתיבה על משי שייחס אותה לאלוהות. על כך הוצא להורג בסתר. במקומו הובא ב-113 לפנה"ס איש מאגיה אחר לשרת את הקיסר. זה היה סריס בשם לואן טה (Luan Ta ) אשר טען שביקר לעתים קרובות באיים המסתוריים אשר בים המזרחי. קוסם זה הצליח להקסים את הקיסר שנתן לו תפקידים רשמיים, תואר מרקיז וטריטוריה של אלפיים בתים שיתמכו בו עם ארמון שבו אלף עבדים. ההון הרב שנתן הקיסר לקוסם מעיד על האמון שהיה לקיסר בו. בסופו של דבר, הקיסר תפס את תרמיתו של לואן טה ובעקבות גילוי זה, לואן טה ותומכיו הוצאו להורג. 

 

הרוחות מוצאות את דרכן חזרה כאשר הנרות נכבים. בזמן הפסטיבל, נוהגים לסגור את כל החנויות כדי להשאיר את הרחובות לרוחות המתים. במרכז כל רחוב מוצב אלתר של קטורת שעליו שמים מנחות של פירות טריים. מאחורי האלתר, הנזירים שרים שירים שרק רוחות המתים מבינות.

ביום החמישי בחודש החמישי על-פי הירח, אנשים ברחבי סין הביאו את הקמעות שלהם ועלים ארומאטיים בהאמינם שאלה יגנו עליהם מפני רוחות רעות הגורמות למחלות. אנשים נשאו אתם מרחיקי רוחות רעות, כמו שום, עלי רימון, שקיות עלים ארומטיים וקמעות. אלה הוצמדו לשיערן של נשים, הושמו בכיסים, נתלו על כפתורי הבגדים או הוצמדו בסיכה לבגדים. על קמעות מנייר צהוב נכתבו מילות כישוף שתיארו את חמשת היצורים המרעילים: נחש, לטאה, מרבה רגליים, עקרב, עכביש וקרפדה.  

הסינים ראו בנחש רוח שיכולה להפוך לאדם המפתה ילדות ומתחתן אתן, או לאישה יפה המפתה גברים. מלטאות פחדו כי האמינו שאם ישאירו כד המכיל מלח או אוכל ללא מכסה, לטאות שיזחלו אליו יגרמו להרעלתו. הם חששו שזנב לטאה ייפרד מהגוף וייכנס לאוזנו של אדם, וכך יגרום לו לחירשות. הם האמינו שאם הלטאה תזחל על אוזנו של אדם ישן, היא תשאב ממנו את מוחו. מרבה רגליים, עקרב ועכביש הפחידו בגלל הסכנה שבעוקצם. על הקרפדה שהיא חיית לילה,  האמינו שיש לה חץ בלתי נראה שיכול לגרום למוות בהעברת מחלת הקדחת.

כדי להרחיק שדים ורוחות, נהגו לכתוב באדום על מצחם של ילדים את המילאות 王(wáng)  (מילולית: מלך) המייצגת קמטים במצחו של נמר.

באותו יום, היום החמישי בחודש החמישי על-פי הירח, נחגג פסטיבל הדרקון שהוא החג העתיק ביותר שנחגג בימינו בסין. פסטיבל הדרקון, יחד עם פסטיבל האביב ופסטיבל אמצע הסתיו, מהווה את אחד החגים העיקריים של הסינים.

מאחר שעונת הקיץ מועדת יותר מכל עונה אחרת להתפשטות מחלות, פסטיבל סירות הדרקון החל כהזדמנות להרחיק רוחות רעות ומגפות ומציאת שלווה בחיים.מאוחר יותר נוספה לו משמעות נוספת בעקבות אגדה שנקשרה בו.  

בזמן הפסטיבל נערכות תחרויות בין סירות דרקון שבהן הקבוצות המתחרות, חותרות לקצב תופים. מסורת זו נמשכת במשך מאות שנים ומתקיימת גם בימינו. כדי להרחיק רוחות רעות ומחלות, נוהגים לתלות קאלאמוס ומוקסה, על דלת הכניסה, ומדביקים תמונות של צ'ונג קואי   Chung Kuei התופס שדים ורוחות רעות.  

העיסוק ברוחות המתים חזר בפסטיבל השני למתים שנחגג באמצע החודש השביעי על-פי הירח. דאואיסטים כינו אותו "הארבעה עשר לחודש השביעי". 七(qī)月(yuè)十(shí)四(sì). נערכו טקסים בארבעה עשר ובחמישה עשר לחודש. הטקס הראשון הוקדש לאבות המשפחה, והשני הוקדש לרוחות הרעבות. דואיסטים ובודהיסטים האמינו שנשמות המתים כלואות בגהנום ומשתחררות במהלך החודש השביעי. מאז הבלילה האחרון של החודש השישי על-פי הירח, כאשר שערי הגהנום נפתחו, ועד היום האחרון בחודש השביעי, הנשמות המשוחררות הורשו להשתמש במשתאות שנערכו לכבודם.

הדאואיסטים האמינו שרוחות המתים פעילות מאוד בלילה ויכולות לשנות את צורתן. רוח יכולה להופיע כנחש, כעש, כציפור, כשועל, כזאב, כנמר וכדומה. הן יכולות היו להופיע בדמות כבר נאה או בדמות אישה יפה כדי לפתות את בני התמותה. כאשר חדרו לגופו של אדם חי, הן גרמו למחלות ולהפרעות נפשיות. רוחות אבות המתים שהאכילו אותן כיאות ודאגו להן, הביאו אתן מזל טוב. לעומתן, רוחות רעבות שלא היו להן צאצאים, או כאלה שנזנחו, היו רעות. הן גרמו לבצורת, לשיטפונות ולאסונות שונים, כולל מחלות ומוות. זו הסיבה שהיה חשוב מאוד לדאוג לרוחות השפחה.

.   

 

 

 

 

 

 

פסטיבל שאנג יואן נופל באותו יום של פסטיבל הפנסים.  

 

神(shén)差(chāi)鬼(guǐ)使(shǐ)

]עושה טעות[ כמי שנדחף על-ידי אלים ושדים.
 
疑神疑鬼

מילולית: לחשוד באלים, לחשוד בשדים.

להטיל ספקות מיותרים.

 

说(shuō)曹(cáo)操(cāo)，曹(cáo)操(cāo)就(jiù)到(dào)
מדברים על השד והוא מופיע

מדברים על החמור והוא מופיע

באנגלית אומרים: Talk of the devil and he is sure to appear

(מילולית: דבר על השד והוא לבטח יופיע)

בצרפתית: Quand on parle du loup , on en voit la queue

(מילולית: כאשר מדברים על הזאב, רואים את זנבו).

说(shuō)曹(cáo)操(cāo),曹(cáo)操(cāo)到(dào)

מילולית: מדברים על השד והוא מופיע. 

מדברים על החמור והוא מופיע.

Talk of the devil and he comes.