על הורים על ילדים ועל קשרי משפחה

על הורים, על ילדים ועל קשרי משפחה אחרים

            המשפחה תפסה מקום חשוב בתרבות הסינית מאז תקופות קדומות. עדות לכך אנו מוצאים בשימוש נרחב במונחים מתחום המשפחה. העם מכונה 民(mín)子(zǐ) (מילולית: ילדי האומה). כאשר מדברים על מדינה אומרים国(guó)家(jiā)  מילולית: מדינת המשפחה). כאשר רוצים לומר "כולם" אומרים 大(dà)家(jiā)  (מילולית: משפחה גדולה). כך, אסכולה פילוסופית היא 家(jiā) (מילולית : משפחה) וגם המבנה הפיזי של הבית הוא 家(jiā) . אל שכנים וחברים בקהילה פונים בתואר "דוד" ו""דודה".

לעומת ארצות המערב שבהן המילים המתארות את בני המשפחה מצומצמות במספרן, בסינית אוצר המילים לתיאור יחסים בין בני המשפחה הוא עשיר מאוד.  בלכסיקון סיני עתיק ניתן למצוא למעלה ממאה מונחים הציינים קרבת משפחה. היום יש הבחנה ברורה בין קרובי משפחה מצד האם לבין בני משפחה מצד האב, בין צעירים ובין מבוגרים. יש מילה מיוחדת לציון אח גדול 哥(gē)哥(gē) , אח קטן  弟(dì)弟(dì) , אחות גדולה  姐(jiě)姐(jiě)   אחות קטנה 妹(mèi)妹(mèi)סבא שהוא אבי האב 爷(yé)爷(yé)  וכד'. 

 

 

לעומת ארצות המערב שבהן הגרעין המשפחתי מורכב מאב, אם וילדים, בסין התא המשפחתי הוא גדול. הוא כולל גם דודים דודות הורי הורים וכו'. גם אחרי מותם, הורים, הוריהם והורי הוריהם נשמרים בזיכרון של המשפחה באמצעות פולחן. 

בסין התפיסה האידיאלית של משפחה היתה משפחה מורחבת שבה דורות אחדים חיים תחת קורת גג אחת: סבים, הורים, בנים נשואים ונכדים. מצב זה שבו נדרשו בני המשפחה לכבד את ההיררכיה המבוססת על גיל ועל דורות, חנק את האינדיבידואליות ודרש מכל אחד מבני המשפחה לכבד את ההיררכיה שבה. הצעירים נדרשו לציית למבוגרים יותר, והנשים נדרשו לציית לגברים. הכול היה מבוסס על מידות: מידת ההבדל בגיל, רמת הקרבה וסוג היחסים. הפגנת חיבה רבה מדי לאישה כלפי בעלה נתפסה כהתנהגות לא נאותה. על-פי החוקים בתקופת שושלת טאנג, מי שהרים ידו על הוריו, נדון לעריפת ראשו. הפוגע באחיו הגדול או באחותו הגדולה, נידון לשנתיים וחצי של עבודת כפייה. אב ששבר את עצמות בנו, נענש בעונש חמור פחות מאשר אם היה עושה זאת לזר.

המשפחה הסינית כמדינה בזעיר אנפין, אימנה את האדם לציות ולנאמנות לשליט. אבי המשפחה היה בעל סמכות עליונה, עם שליטה מלאה על רכוש המשפחה ועל הכנסותיה. 

 

 ההיררכיה במשפחה שימשה כמודל חיקוי ליחסים חברתיים – לקשר בין נותן ומקבל, בין איש המעמד הגבוה ובין איש המעמד הנמוך. הכבוד שניתן להורים, לא ניתן להם כאינדיבידואלים, אלא היווה חלק מפולחן האבות. המגורים יחד לימדו את בני המשפחה את אמנות הקבלה והנתינה. כך, המשפחה המורחבת היוותה בית ספר אידיאלי לחיים בחברה. הפרט לא יכול היה לעמוד לבד. ככל שמספר קרובי משפחתו היה גדול יותר, הוא נחשב מכובד יותר בעיני אחרים, ותחושת הביטחון שלו היתה גבוהה יותר. החברה כמכלול לא היתה אלא יחסים בין משפחות ובין יחידים.

נישואים היו האירוע החשוב ביותר בחיי המשפחה הסינית. בחירת בן או בת הזוג לא הושארה בידי החתן והכלה.אשר לא התערבו בכך. משפחות נשאו ונתנו באמצעות שדכן או (בדרך כלל) שדכנית , והחוזה שעליו חתמו חייב את שני הצדדים. לעתים קרובות החתן והכלה נפגשו ביות חתונתם. נאסרו נישואים בין בני דודים ובין בני משפחות בעלי אותו שם.

 היו אמצעי ליצירת בריתות בין משפחות. בין שליטים זה היה אמצעי להבטחת שלום בין עמים. בין משפחות רגילות היו אינטרסים כלכליים ואינטרסים של כבוד.

מקובל היה ששדכנית בחרה כלה מתאימה לחתן. אבי החתן ואבי הכלה היו מציגים, כל אחד מצדו, את שמונה המילאותות  八子של בנו או בתו שציינו את השעה, היום , החודש ושנת הלידה. כל אחד מנתונים אלה יוצג על-ידי שתי מילאותות. למעשה, אלו נתונים אסטרולוגיים שעל-פיהם נהגו לנבא את עתידו של אדם. כל אחד מהצדדים התייעץ עם אסטרולוג שהיה מכין את המפה האסטרולוגית של בן הזוג המיועד. כאשר נקבע שבני הזוג מתאימים, החלו הטקסים שקדמו לחתונה. 

היו שישה טקסי אירוסין שנערכו בימים שנבחרו כטובים, ובהם הודיעו לאלים השונים ולרוחות אבות המשפחה על הזיווג וביקשו את ברכתם. בתקופת שושלת טאנג , נישואים ללא שידוך לא היו חוקיים.

לאחר פגישת האבות, נערך טקס הצעת הנישואין. אבי החתן כתב מכתב רשמי לאבי הכלה המיועדת שבו ביטא את ציפייתו שבתו תהיה אישה לבנו. השדכנית העבירה בשלב זה את המכתב בצירוף עוגות ומתנות אחרות למשפחת הכלה.המיועדת. העוגות הונחו בתוך קופסאות שעל כל אחת מהן נכתב בדיו זהב 喜(xǐ)喜(xǐ) ,  כלומר, "אושר כפול". .

בטקס השלישי, היתה קבלת הצעת הנישואין. אבי הכלה השיב במכתב על הצעת הנישואין. מכתב זה שהופנה לאבי החתן הונח בקופסא קטנה. הקופסאות שהתקבלו מאבי החתן הוחזרו עם חלק מהעוגות ונשלחו חזרה באמצעות השדכנית.

בטקס הרביעי שהתקיים כשבועיים וחצי לפני החתונה, הוחלפו מתנות בין משפחת החתן ומשפחת הכלה. מתנות שהוסכם עליהן מראש נשלחו לכלה המיועדת ולמשפחתה. אלה כללו עוגות בקופסאות מצופות לכה שעליהן המילאותות אושר כפול, מאכלים אקזוטיים, מאכלי בשר מתוקים, יין, תה יקר, מטבעות זהב, סיכות לשיער, עגילים, צמידים, חרוזים, משי, בגדי כלה וחזיר שלם צלוי. משפחת הכלה החזירה את הקופסאות עם חלק מהעוגות, והוסיפה מאכלים משלה. הוחזרו גם חלקים מהחזיר הצלוי, כולל הראש והאחוריים עם הרגליים, כסמל לכך שךכל דבר התחלה וסוף. כמו כן נמסרו מצעים לחמות העתידית של הבת. לחתן המיועד נתנה משפחת הכלה גלימה רשמית ותיק לכסף עם מטבעות. העוגות שהוחזרו חולקו לקרובים ולחברים ושמשו כמבשרי החתונה המתקרבת. אחרי תהליך החלפת המתנות לא ניתן היה לבטל את החתונה.

בטקס החמישי נבחר יום החתונה. אבי החתן, אחרי התייעצות על אסטרולוג, בחר את היום המתאים. השדכנית העבירה למשפחת הכלה מכתב ובו תאריך הנישואין המיועד, אך לפני שמסרה אותו לאבי הכלה המיועדת, השדכנית ביקשה בנימוס לבחור את התאריך לנישואים. הוא ויתר בנימוס על הכבוד ואמר שאבי החתן יחליט. אז הוצג לפניו התאריך שקבע אבי החתן.

שבועיים לפני הנישואים,הבת נותרה מבודדת עם אחיותיה, חברותיה ומשרתות. הן ביטאו צער עמוק על שהיא עוזבת את המשפחה. ניתנו לה ספרי הדרכה כדי שתתכונן לחיים החדשים בבית בעלה.

בהגיעה לבית החתן, התקבלה הכלה בחזיזים שנועדו להרחיק רוחות רעות. הושיבו אותה באפריון והעבירו אותה מעל אש לטיהור. אחרי כן הובלה לחדר המגורים של המשפחה.    

בשלב הבא, נערכו טקסים לפני אלתר המשפחה שבהם הובערה קטורת, הודלקו נרות והונחו מנחות של אוכל, תה ויין. כאן הסיר החתן את הצעיף מעל פני הכלה וראה אותה בפעם הראשונה. יחד, בני הזוג הטריים סגדו לשמיים ולארץ, לאלי הבית ולרוחות אבות המשפחה. הם שתו יין בשני גביעי חרסינה קטנים הקשורים זה לזה בשרוך אדום. בכך הסתיים טקס החתונה.

לאחר החתונה, הובלו בני הזוג לחדר השינה שבו התפללו לדוכס המיטה ולגברת מיטה. שתי רוחות אלה הגנו על בני הזוג במיטה וברכו אותם בבנים רבים. לאחר התפילה, חזרו בני הזוג לחדר המגורים שבו נערך טקס התה. הכלה הגישה תה עם בשר מתוק וקדה קידה לפני בני משפחת בעלה לפי הסדר הבא: לסבא מצד האב, לסבתא מצד האב, לסבא מצד האם ולסבתא מצד האם, לדודים, לדודות ולגיסים מצד האב, ולבסוף, לקרובים האחרים ולחברים ללא סדר מסוים.

בשלב זה, הוגשה ארוחה למשפחה ולאורחים. הכלה הסמוקה והביישנית לא השתתפה במשתה ונותרה בחדר השינה שלה. הורי החתן שמחו וקיבלו איחולים על שקיבלו למשפחתם את הכלה. אורחים נכנסו ויצאו מחדר הכלה והחמיאו לה על יופייה והתלוצצו עם החתן.

ביום השלישי שלאחר החתונה, החתן והכלה ביקרו אצל הורי הכלה. הם הביאו מתנות, כולל חזיר שלם צלוי. חלק מהעוגות עם ראש החזיר, אחוריו ורגליו הוחזרו לזוג בדרכו לביתו.

הסינים האמינו בגורל. לפי האגדה, האלים קושרים שרוך אדום סביב עצם הקרסול של הגבר והאישה שיום אחד היו לזוג נשוי. עם חלוף השניים, השרוך מתקצר עד התאחדותם. כדי לברר אם בני זוג נועדו זה לזו, נהגו הורי בני הזוג לרשות את שמונה המילאותות שלהם על נייר ושמו אותו על אלתר המשפחה. אם לאחר שלושה ימים לא קרה כל אסון למשפחה, השידוך אושר והחלו חגיגות האירוסין והנישואין.

צבע שמלת הכלה הסינית המסורתית הוא אדום, כי אדום נחשב כצבע של מזל מאז תקופת שושלת מינג. השמלה קושטה בדגמי עוף חול בצבע זהב לסמל את הכלה, ופרחי כריזנטמות ואדמוניות, סמלי עושר ומזל טוב. את ראשה עיטר כתר עוף חול וכיסוי ראש מקושט בנוצות ובפנינים.וצעיף אדום להגן עליה מפני השמים עד שתגיע לבית בעלה. לבוש החתן פחות מהודר. הוא לבוש בגלימה בכחול כהה שעליה רקום דגם דרקון ומעליו מעיל משי שחור. על ראשו כובע שחור עם ציציות אדומות.

בסין הפיאודלית, גבר יכול היה להתגרש מאשתו או מנשותיו מסיבות שונות ובהן: היעדר נאמנות, עצלות, היעדר נימוסים, בעיות בתקשורת בינה ובין הוריו. לעומת זאת, לאישה לא היתה אף פעם זכות להתגרש מבעלה. למעשה, האישה היתה רכוש בעלה. הנישואים לא אפשרו חופש אישי. חיזור נחשב כהפקרות מגונה.

הנפוצים ביותר היו נישואים שבאו בעקבות אירוסין, אך היו גם נישואים בחטיפה ונישואים כעסקת מכירה.

בנשואי חטיפה,  הבת נחטפה לביתו של גבר ונכפה עליה להינשא לו. אם גבר ואישה נשארו לבדם למשך לילה, גם אם לא היו ביניהם כל יחסי מין,  לא נותרה לאישה ברירה, אלא להינשא לו.

בנישואים כעסקת מכירה, הבת נמכרה לגבר כדי לשמש לו כאישה. זה קרה כאשר משפחה היתה שרויה בחובות ונזקקה באופן נואש לכסף. לעתים השיאו את בתם למשפחת הנושים.    

אם גבר התאהב בבחורה והוריו רצו שיתחתן איתה, הם שלחו שדכנית לבית הכלה המיועדת.       

בסין של ימינו קיים איסור על שידוכים "עיוורים". החוק דורש ששני הזוג יצהירו על  כניסתם בברית הנישואים מתוך רצון חופשי.     

 

בסין המסורתית, בנים נחשבו כבוגרים לאחר שעברו טקס חבישת כובע שאחריו נהגו לאסוף את שיערם מתחת לכובע. במעמד הטקס, נוספה לשמם המילאות    字(zì)לנימוס. כאשר פונים לאדם ושואלים לשמו  מוסיפים את המילה  字 , אך כאשר אדם מדבר על שמו שלו הוא מתייחס אליו במילאות   名(míng)  . .

                 

כיבוד הורים היה אלמנט בסיסי בכללי המוסר בחיים בבית ובמדינה. ציות להורים נחשב כחובה הגדולה ביתור שממנה נבעו כל החובות החברתיות האחרות.    ילדים נדרשו לציית להוריהם ללא כל זכות ערעור, ובכל מקרה רשויות החוק ניצבו לצד ההורים. סמכות האב נבעה מהיותו מושא לפולחן האבות לאחר מותו. אחרי מות האב,  סגדו בני המשפחה לרוחו, ושמרו את ההיסטוריה המשפחתית.

אם נסיך היה ראוי שיצייתו לו , הרי זה כיוון שהאזרחים הכירו בו כאב. לסמכות הממשל היה אופי פטריארכלי כי חובות האזרח למדינה היוו הרחבה של חובותיו למשפחתו. אזרח נאמן נתפס כתוצר של בן המכבד את הוריו.    

בסין המוקדמת, התפקידים במסגרות של פולחן, עבודה, משפט, פוליטיקה, חינוך וכמעט בכל פעילות חברתית, הותאמו למיקום בתוך המשפחה. כמו בחברות חקלאיות אחרות , הבית שימש כיחידה כלכלית וחברתית עיקרית.

היתה במשפחה היררכיה שרירותית שנועדה ליצור חברה הרמונית. שליטת אישה בבעלה בניגוד לכללי ההיררכיה, נחשבה כהפרת האיזון בין יין ויאנג שמביאה לכאוס. מצבים כאלה התקיימו כאשר שלטה קיסרית שהכתיבה לגברים סביבה כיתד לחיות. 

לגבי משפחת הבעל, משמעותה של כלה חדשה במשפחה, היתה עזרה נוספת בעבודות הבית, ואם שתלד ילדים. מצד שני, היא היתה אלמנט שבר את חיי המשפחה היציבים שהתקיימו לפני שהגיעה. 

                 השמות הסינים מורכבים בדרך כלל משלוש מילאותות. הראשונה מציינת את שם המשפחה, והשתיים הבאות מהוות יחד את השם הפרטי. בשם הפרטי, המילאות הראשונה היא שם תואר והשנייה היא שם עצם.

 בטקסט בשם  "מאה שמות משפחה" 百(bǎi)家(jiā) 姓(xìng) שנכתב על-ידי מחבר לא ידוע מתקופת שושלת סונג , היו חמש מאות שבעה שמות משפחה שמהם ארבע מאות ארבעים ואחד הכילו מילאות אחת,  ו-שישים ושישה הכילו שתי מילאותות. שמות אלה התייחסו במקור לשבטים של פקידי ממשל שהיו שייכים למעמד שונה מזה של העם הפשוט  民(mín). רק מאוחר יותר , המונח המודרני "מאה השמות העתיקים" 老(lǎo)百(bǎi)姓(xìng)  עבר לכלל האוכלוסייה ומשתמשים בו לתאר אנשים פשוטים. המילה "מאה" מייצגת כאן, כמו בביטויים אחרים בסינית את המילה "רבים". כלומר מאה השמות הם כל שמות המשפחה הרבים. "מאה שמות המשפחה" הוא דוקומנט שנכתב במאה העשירי. הוא מונה את של שמות המשפחה שהיו בשימוש באותה תקופה – בסך הכול 438. המילה מאה נועדה לציין "הרבה" או "כול".

שם המשפחה הראשון ברשימה היה ג'או  Zhao)), שהיה שם המשפחה של שושלת סונג ששלטה בזמנו. היום ניתן למצוא בסין למעלה מעשרת אלפים שמות משפחה, ממקורות שונים, כמו מדינות עתיקות, ערים, תארים של פקידי ממשל מקצועות שונים ועוד.  עם זאת, ערכה של רשימת "מאה שמות המשפחה"  לא פחת. שמות המופיעים בה מהווים כתשעים אחוז מכלל שמות המשפחה שבשימוש היום.

בסין המסורתית, רחשו כבוד לשם המשפחה, כי האדם שנשא אותו נחשב כמתקשר להיסטוריה הארוכה של משפחתו. מסיבה זו, אנשים מעולם לא שינו את שמות משפחתם. השמות הפרטיים אף הם לא שונו. החלפת שם נחשבה כפשע חמור. אדם שעשה זאת, עבר למקום אחר והחל בחיים חדשים.

אנשים בעלי אותו שם משפחה נחשבו כקרובי משפחה גם אם הפרידו ביניהם דורות, ומרחק גיאוגרפי ללא קשר דם. נאסר על בעלי אותו שם משפחה לבנות יחד משפחה.

לסינים היו שמות פרטיים אחדים. חודש אחרי הלידה ניתן לילד "שם חלב" שבו השתמשו בני המשפחה, קרובי משפחה וחברים. השם נבחר על-ידי המשפחה או על-ידי קרוב משפחה משכיל. שמות הילדים שיקפו את ציפיות ההורים מהם. הם שיקפו שאיפות לבריאות טובה, לאריכות ימים, לשגשוג, לכישרונות צפויים, לערכים, לציות או לאינטליגנציה.

בנות נקראו על שמות פרחים אכזוטיים, ציפורים יפות, כלי נגינה ותכשיטים. היו משפחות שבהן לא ניתן שם לבת ופנו אליה בשם "הבת הגדולה" 大(dà)妹(mèi). , בת שנייה 二(èr)妹(mèi), בת שלישית 三(sān)妹(mèi) וכו'.

לעתים קרובות לבני המשפחה ניתן אותו שם תואר של השם הפרטי. היו משפחות שכלל זה התקיים גם לגבי שמות הבנות. לעתים נבחר השם על-פי ההורוסקופ ועל-פי חמשת היסודות. כאשר היה חסר בהורוסקופ אלמנט מסוים מחמשת היסודות (מתכת, עץ, מים, אש ואדמה), השלימו אותו באמצעות שם הנקשר לאותו יסוד. לדוגמה, אם היה חסר אלמנט של מים בהורוסקופ, ניתן לילד שם כמו 海(hǎi), שמשמעותו "אוקיאנוס", מילאות המבוססת על רדיקל של מים. כך, נמנעו משימוש במילאות המורכבות מ-19 משיכות מכחול, כי האמינו ששם כזה משפיע לרעה על הנושא אותו ומפקיר אותו לאומללות, לחולי ולמוות בגיל צעיר. 

בסין בנים לא נקראו על שם קרוב משפחה . כל ילד נחשב כאינדיבידואל בפני עצמו. בבית הספר ניתן לו "שם בית ספר" 学名 או  "שם ספר" 书名 ששימש את מוריו ואת התלמידים שלמדו אתו. שם זה רימז על האינטליגנציה שלו, על חריפותו ועל לימודיו.

בסין המסורתית, שימוש בשמה הפרטי של אישה נחשב כלא הולם. אם לדוגמא שמה הפרטי היה 李 והיא התחתנה עם גבר בשם 王, היא נקראה 王李史,

כלומר, וואנג שנולדה לי.

שמות חיבה, 花名 היו נפוצים. הם התבססו על פגם פיזי, על תכונה מיוחדת  באישיות, או על אירוע יוצא דופן בחיי האדם. לא היה בשם ביטוי לעוינות.

 

 הסינים כותבים את שם המשפחה ראשון ואחריו את השם הפרטי.  

 

בעוד שבאירופה שימוש בשמות משפחה החל בין המאות ה-13 וה-15, בסין החל השימוש בשמות משפחה כבר בסביבות 2000 שנה לפני הספירה ו הוא נקבע על-ידי שם משפחת האם. מכאן המילה    姓(xìng)המורכבת משתי מילאותות : השמאלית 女(nǚ) משמעותה  המילולית היא אישה,  והימנית 生(shēng) – לידה . שם המשפחה בא לעיתים משם כפר הולדתו של האדם. לאצולה היה שם שבטי שמקורו ה יה בתואר או בטריטוריה. בני משפחות בעלות אותו שם לא יכולים היו ליצור ביניהם קשרי נישואים. בימינו שם המשפחה נקבע על שם משפחת האב. נשים נשואות שומרות על שם משפחתן. בתקופת שושלת טאנג, בתחילת המאה השביעית, נערכה רשימה של  593 שמות שפורסמה על-ידי הממשל. הסטנדרט הנוכחי של שמות "מאה שמות משפחה" החל בתקופת שושלת סונג המערבית (960 לספירה) – ומכאן הביטוי השגור "מאה שמות המשפחה הישנים" שמשמעותו "העם" או ה"המונים" בסין בת זמננו. קרבת משפחה היתה תמיד חשובה בסין. שלא כמו במערב, שם המשפחה מופיעה ראשון . המפלגה  הקומוניסטית בסין, עם עלייתה לשלטון ב-1949, ניסתה לבטל את הקשרים השבטיים ואת העיסוק בחיפוש שורשים עתיקים. בתקופת מהפכת התרבות, בשנים 1966-1976,  המשמרות האדומים הרסו מקדשים שבטיים, ושרפו כתבי שושלות יוחסין   家(jiā)谱(pǔ) , שנשמרו על-ידי משפחות במשך מאות שנים. היום יש חזרה לחקר השורשים, וספרי גנאולוגיה משוחזרים.

על ילדים

ילד שנולד לא נחשב כחלק מהחברה עד שמלאו לו שלושים יום. חודש לאחר לידתו ניתן לו שם. ראשו גולח ואביו נשא אותו אל המקדש שבו דיווח לאלים ולרוחות האבות על הולדתו.האב עדכן את אל האדמה 土(tǔ)地(dì) , כי אל זה שימש כרשם של לידות, נישואים ומיתות. באלתר הובערה קטורת, הודלקו נרות והונחו מנחות מנייר ואוכל. אחרי הטקס, חזיר צלוי ומאכלים אחרים נלקחו הביתה. מנות מהחזיר חולקון לקרובים ולחברים שהביאו מתנות לתינוק. ארוחה חגיגית נערכה בערב על-ידי ההורים,  הסבים והסבתות. ביצים קשות צבועות באדום וג'ינג'ר כבוש – סמלים של לידה חדשה הוגשו במסיבה.

במלאת לילד שנה, שוב נחגגה הולדתו עם ביצים אדומות וג'ינג'ר כבוש.

 בגיל שש עשרה, הנער נחשב כמתאים לנישואין. מדי עשר שנים (בגילים 11, 21, 31  וכו'), חגגו "יום הולדת גדול" 大(dà)生(shēng)日(rì). מגיל 41 התעלמו כי המילים  四(sì) (מילולית: ארבע)  ו- 死(sǐ)(מילולית: מוות) נהגות באותו אופן.

מספר אי-זוגי של תחילת עשור (כמו 11, 31, 51 וכו') נחשב כמבטיח מזל לגברים כי מספר אי-זוגי נחשב כיאנג (yang) באופיו כפי שגבריות נחשבת כיאנג. מאותה סיבה, מספר זוגי של תחילת עשור נחשבה כמביאה מזל לנשים כי הספרה הראשונה היא באופייה יין (yin) שהוא גם האופי הנשי.

בגיל ארבעים ואחת, ילדים נהגו לתת לאביהם לוח עץ מקושט בסמלי אריכות ימים. הסמלים שנחרטו שובצו באמאיל, שנהב, כסף ואם פנינה.

הולדת בן היתה אירוע משמח במשפחה הסינית, ובמיוחד כאשר היילוד  היה בן בכור. במקרה זה, הוא נחשב כנכס חשוב של המשפחה בהבטיחו את המשכיות המשפחה ואת המשך פולחן אבות המשפחה. בנים נשארו בבית הוריהם לאחר הנישואים ועזרו למשפחה בעבודה. הם הבטיחו שיהיה מי שידאג להורים לעת זקנתם. במשפחות האיכרים העניים, בנות נחשבו כעול, והן הופלו כבר בהיותן בעריסה. בנים פונקו יותר מבנות. הבנות רוששו את המשפחה בהיותן עוד פה להאכיל וגם הוצאה גדולה בנדוניה. .  .  .

היו הורים שאפילו לא נתנו שם לבנותיהם, ופשוט קראו להן הבת הבכורה 大(dà)妹(mèi). , בת שנייה 二(èr)妹(mèi), בת שלישית 三(sān)妹(mèi) וכן הלאה. כאשר נשאל סיני לשלום משפחתו, הוא התייחס בתשובתו בדרך כלל רק לבניו ולא הזכיר את בנותיו.

 

天(tiān)作(zuò)之(zhī)合(hé)

נישואים שנוצרו בשמים

זוג מהשמים

 

 

 

," 媒 人 嘴 胡 累 累 。

 

פיהם של שדכנים מפיקים שטויות

 

 

 

十 媒 九 誑

מתוך עשרה שדכנים  תשעה הם שקרנים

 

 

 

出(chū)门(mén)观(guān)天(tiān)色(sè)，进(jìn)门(mén)看(kàn)脸(liǎn)色(sè)

 

מילולית: בצאתך מהבית הבט בשמים, בהיכנסך הביתה הבט בצבע הפנים.

כאשר אתה יוצא מהבית הבט על השמים כדי לעקוב אחר מזג האוויר, וכשאתה נכנס הביתה הבט על פניהם של בני הבית (במיוחד המבוגרים שבהם) כדי לעקוב אחר מצב רוחם.

 עצה זו נהגו לתת לאישה שגרה עם משפחת בעלה.

 

 

不(bú)瘖(yīn)不(bú)聋(lóng)，不(bù)成(chéng)姑(gū)公(gōng)

אם אינכם אילמים או חירשים, תתקשו להיות חותנים (הורי הבעל. בסין יש מינוח שונה להורי הבעל ולהורי האישה).

.      

儿(ér)做(zuò)的(de)儿(ér)当(dāng)；爷(yé)做(zuò)得(dé)爷(yé)当(dāng)

בן אחראי למעשיו שלו, וסב אחראי למעשיו שלו.

בהשאלה: כל אחד אחראי למעשיו.

 

父(fù)债(zhài)，子(zǐ)还(huan)

ההורים חייבים, והבנים מחזירים את חובותיהם.  

אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. (ירמיהו, ל"א , 28).

 

 船(chuán)家(jiā)孩(hái)子(zi)会(huì)孚(fú)水(shuǐ)

 בן של דייג יודע לצוף על פני המים.

בן למשפחה שעוסקת במקצוע מסוים, יידע משהו בתחום המקצוע הזה.

 

儿(ér)多(duō)母(mǔ)苦(kǔ) ；盐(yán)多(duō)，菜(cài)苦(kǔ)

 

[כשיש] ילדים רבים, האם מרירה; כשיש יותר מדי מלח באוכל, טעמו רע. 

 

望(wàng)子(zǐ)成(chéng)龙(lóng)

מילולית: מקווה שבנו ייהפך לדרקון.

בעל תקוות גדולות לגבי בנו.

 

 

一(yī)树(shù)之(zhī)果(guǒ)，有(yǒu)酸(suān)有(yǒu)甜(tián)；一(yī)母(mǔ)之(zhī)子(zǐ)，有(yǒu)愚(yú)有(yǒu)贤(xiàn)

לאותו עץ יש פירות חמוצים ופירות מתוקים; לאותה אם יש ילדים טיפשים וילדים חכמים.

 לאחים יש רמות אינטליגנציה שונות.