על אמנות ועל אומנות

על אמנות ועל אומנות

בסין, שלוש האמנויות הנחשבות עד היום כמושלמות הן: קליגרפיה, ציור ושירה. הופעת הבודהיזם בסין הביאה השפעות זרות לאמנות הסינית. האמנות הבודהיסטית, בהגיעה לסין במאות הרביעית והחמישית לספירה, היתה לה היסטוריה ארוכה בהודו ובמרכז אסיה שבהם הושפעה מאמנות הלניסטית, מאמנות פרסית, מאמנות רומית ומאמנות הלניסטית. השפעה הלניסטית חדרה לכל תחומי האמנות החזותית בתקופת טאנג. בתחום הפיסול ניכרה במיוחד אמנות בודהיסטית.

שלא בדומה לאמנים הגדולים של יוון הקלאסית אשר שאפו ליצור אידיאל של יופי, ואשר תפיסתם התבססה על היות האדם מרכז העולם, הפסלים הבודהיסטים בהודו ובסין ייצגו בודהא, ישות המרוחקת מרגשות אנושיים ומתאוות ארציות. הבודהא שלהם אינו אנושי, ולכן אין דגש על גופו. הוא אוניברסלי וחסר גיל. את אופיו זה מייצגת ישיבתו בתנוחת מדיטציה עם פנים מוארות ומחייכות. דמותו נשגבת, ללא הבעת רגש וללא קשר עם בני תמותה. הוא נטש את העולם הארצי ושוכן לנצח בשלוות הנירוונה.

עד הופעת הבודהיזם, הסינים מעולם לא תפסו את הכוחות העל טבעיים במונחים של צורות אנושיות. הייצוגים המוקדמים שיצרו לאלים היו בעלי צורותץ מופשטות, כמעט גיאומטריות. תפיסתם את הדת היתה אינטלקטואלית ואלא רגשית. בתקופת שושלת האן, כאשר החלו לסגוד לשמים יותר מאשר לכוחות הטבע האחרים, אף פעם לא יצרו דימוי אנושי או אחר לשליט העולם.

בתקופת שושלת טאנג, בודהא קיבל בפיסול צורה אנושית מלאת חסד ומעודנת. השפעה יוונית בפיסול ניכרה למשל בפסל בודהיסטי האוחז בקלשון. בתקופת הקיסרית וו , החצר היתה מעוניינת בציור ובקדרות, יותר מאשר בפיסול. . 

בתחום הציור, ניכרה השפעה גדולה של הכתיבה. לעומת אירופה שבה קליגרפיה וציור מנותקים זה מזה, בסין נעשה שימוש באותו כלי לציור ולכתיבה. השימוש במכחול מכחול ככלי כתיבה השפיע השפעה עמוקה על התרבות הסינית. הוא שינה לחלוטין את אופן כתיבת המילאות ואת סגנון הכתיבה, וחיבר את אמנויות הקליגרפיה והציור. השימוש במכחול לכתיבה ולציור כאחד, הוא שהביא להבדל המשמעותי בין הציור הסיני ובין הציור המערבי.   

השימוש במכחול לכתיבה שינה לחלוטין את אופן כתיבת המילאות. מאז שהחל השימוש במכחול לכתיבה, הכתב הזוויתי שנמצא על עצמות ועל ברונזה מתקופת שושלות שאנג וג'ואו, אשר לא עורר רגשות אמנותיים במביט בו, פינה את מקומו לכתב הזורם בקווים מפותלים, עבים ודקים מלאי חיים וחן. כך הפכו מילאותות ליצירת אמנות, ומקמו את האמנות הזו במקום מרכזי בתרבות הסינית.

בגלל היות הציור תוצאה של שימוש במכחול לכתיבה, ציור היה נחלתו של   מעמד המלומדים אשר למד לשלוט בשימוש במכחול.

בתקופת שושלת מינג, טכניקת השימוש במכחול היתה קריטריון עיקרי לבחינת ציור. הנושאים מעולם לא היו מקוריים. המקוריות ניכרה בטיפול הייחודי בנושא. בציור של המלומדים (  בסינית: (wen ren hua  לנושאים אין חשיבות רבה. אם מדובר בנוף, בפרח או בדמות אנושית, חשובה ביותר היא טכניקת השימוש במכחול.

ציור על מגילה ארוכה היה חביב על אמנים. מגילות כאלה היו לעתים באורך כ-30 ס"מ. הן נועדו להישמר בקופסה ולהיפתח באיטיות, כך שהמביט על הציור עוקב אחר הטיול דרך הרים ונהרות. ציורים מסוג זה תיארו בדרך כלל נופים פנוראמיים.  

 הצ'אן בודהיסטים שהאמינו בהארה פתאומית, ציירו לעיתים קרובות ובמהירות, ללא תשומת לב רבה לפרטים. באופן זה, ניסו להציג את תמצית הנושא שאותו ציירו. הם, וגם הדאואיסטים ציירו נושאים המרחפים באוויר כדי לבטא את חלופיות האדם על פני האדמה. בציירם נופים מעורפלים הם ביטאו רוחניות. לעתים קרובות, האדם מוצג קטן מאוד יחסית לנוף שבו הוא  מופיע. זאת,  כדי לבטא את קטנותו של האדם מול העולם, ואת חוסר השליטה שלו בגורלו. בניגוד לאמנים הבודהיסטים, הקונפוציאנים התעניינו יותר בצורת הציור מאשר ברעיונותיו. קליגרפיה היתה אמנות פופולרית לשעות הפנאי ונחשבה כראשונה בחשיבותה בין האמנויות.

האמנות הסינית קבלה את השראתה במידה רבה מהבודהיזם שהביא אתו לסין השפעה של פיסול הודי שהוא עצמו הושפע מאמנות פרסית, מאמנות הלניסטית ומאמנות רומית. הצורך של הבודהיזם בדימויים בציור ובפיסול, ובמיוחד בצ'אן בודהיזם, האמנים הסינים בנו מסורת מפוארת משלהם במשך מאות שנים.  

קליגרפיה וציור שלובים זה בזה בסין. כל סופר הוא במידה מסוימת גם צייר. כמו צייר, הוא משתמש במכחול. המילאותות  הסיניות נכתבו בסדר אנכי מלמעלה כלפי מטה ומימין לשמאל. גם ספרים נכתבו מימין לשמאל.

.

בציור הסיני אין כוונה לחקות את הטבע כפי שהוא אלא להעצים את השראת האמן על-ידי שילוב של צורות מקובלות. הנוף מקבל צורה ברוחו של הצייר. הציור הוא ביטוי לתהליך רוחני של האמן היוצר, יותר מאשר ייצוג של נושאים חיצוניים. הצייר אינו נדרש לבנות פרספקטיבה. הציור נבחן בדרך שבה נעשה שימוש במכחול. צבע הוא משני לציור, אף שנעשה בו לעתים שימוש נרחב.

בספר תעודות קלאסיות של ציירי התקופה העתיקה  古(gǔ)画(huà)品(pǐn)録(lù)  מהמאה השישית לספירה מונה שייה חה ( Xie He )  שישה קריטריונים לציור טוב:

 1. על הצייר לבטא את המהות הרוחנית החיה (צ'י) של הנושא.  

 2. עליו להדגיש את האלמנטים המבניים של הציור באמצעות שימוש במכחול.

 3. על הציור להיות נאמן למציאות

 4. עליו להשתמש בצבע בהתאם לסוגי הדברים המצוירים.

5. עליו לתכנן היטב את הקומפוזיציה של הציור.

6. עליו לפתח את כישוריו באמצעות העתקת ציורים של ציירים שקדמו לו.  

אגדה שממחישה את אופיו של הציור הסיני מספרת שאחד הקיסרים הזמין אמן לצייר לו אדמונית (סוג של עשב חורש רב-שנתי בעל פרחים כדוריים אדומים או לבנים  .(peony

האמן ביקש חמש שנים כדי לבצע את העבודה. בסוף התקופה, כאשר הקיסר הזכיר לו את הזמנתו, הוא לקח דף נייר ובדקות אחדות סיים לצייר לו אדמונית. לאחר מכן הוביל את הקיסר המופתע לסטודיו שלו שבו חמישה חדרים המלאים בציור אדמוניות. 

ארמונות עוטרו בפורטרטים של קיסרים, קיסריות ופקידי ממשל וגנרלים מפורסמים. מקדשיטם קושטו מטבע הדברים בפורטרטים של בודהא , בודהיסטבא (Bodhisattva) ותורמים בולטים.   

הציורים הסיניים העתיקים לא שמשו רק למטרות דקורטיביות ואסתטיות, אלא השימוש העיקרי שלהם היה מאגי, לצורכי הרחקת הרע. ציורים של נמרים נתלו על דלתות כדי להרחיק שדים. ציורים שבהם תואר ניצחון על שדים, שמשו גן להרחקת רוחות רעות.

גדולתה של האמנות הסינית באהבתה לטבע. זו אינה התלהבות מצורות יפות,  מצבעים ומאווירה, אלא מתוך תחושה עמוקה של פליאה נוכח איחוד הטבע עם האדם. זוהי תאווה רומנטית לטבע. לאמן היתה תחושה של השתתפות בחיים האוניברסליים, כולל חייהם של בעלי חיים, ציפורים וחרקים. בכל ציור ניסו לראות את התמונה כמכלול. כפי שהפילוסופים מנסים להגיע לעיקרון, לחוק שמאחורי כול דבר, כך הציירים מציגים את תמצית כל דבר בבריאה כפי שאמר הילוסוף צ'ואנגדזה: " החכם האמיתי, בהביטו על יפי העולם, חודר לעיקרון של הדברים".   

בהשפעת אופיו המיסטי של הצ'אן בודהיזם, התאפיין סגנון הציור הסיני   בכתמים ללא קו מתאר , תוך שימוש בדיו ולא בצבע.    

 צייר בתקופת סונג אמר שאם אתה רוצה לצייר פרח, עליך לשים אותו בתוך בור עמוק ולהביט עליו מלמעלה, ושאם אתה רוצה לצייר במבוק למד את צלו המוטל על קיר לבן באור ירח. בהתייחסותו לצל כמבטא דבר אמיתי יותר מהאובייקט עצמו, מבטא צייר זה את הגישה הבודהיסטית אשר מתכחשת למציאותם של דברים.

לאורך כל תולדות הציור הסיני, אמנים חיפשו את את המהות התמציתית של טבע הדברים. על-פי אגדה סינית, צ'אנג סנג יואי סירב לסיים את ציור הדרקון שלו בציור האישון בעין, בטענה שאם יעשה זאת, הדרקון יעוף ויברח. פעם, כאזר אנשים בקשו שיוכיח שכך הם פני הדברים, הוא צייר את העיניים, ומייד התמלא החלל ברעמים ובברקים, הקיר נשבר והדרקון עלה על גבי עננים לשמים. המסקנה מהסיפור היא שלתמונה יותר רוח משניתן להסביר.

בציורים הסינים יש תמיד תחושת חלל, גם כאשר הציור קטן ביותר. מקור הגישה הזו הוא בדאואיזם שהטיף לריק ואימץ את המים כסמלו, בהיותם מתפשטים לכל מקום וממלאים חללים. בציורים רבים, לכן יש למים חשיבות רבה. .   

תנועה וקצב הם אלמנטים המאפיינים ציורים סינים. הטבע נמצא בתנועה – חי, צומח, מתכופף ומסתובב. בכל מקום קיים קצב שהוא תמצית האמנות, כיוון שהוא תמצית החיים. אין דברים סטטיים. נהרות, עננים, עלים, גברים ונשים , ומעל כולם, בעלי חיים, מוצגים בתנועותיהם הבלתי צפויות. כל אלה הם נושאים המתוארים בציורים. יש הטוענים שההנאה מתנועת עננים, יצרו בדמיון הסיני את הדרקון, יצור בתנועה אינסופית שביתו הוא חלל אינסופי.

 

 

בתקופת שושלת טאנג נכתב שציור הוא פעולה שבאמצעותה חינוך למוסר מגיע לשלמות ושומר על הסר החברתי. הציור היה ביסודו אמצעי תעמולה למוסר הציבורי שאותו דרשה המדינה מאזרחיה. . 

אומנים השתייכו לשכבות הנמוכות שבחברה. הם כנראה התחלקו לקבוצות על-פי חומרי הגלם משו אותם. היו אומני עץ, ומני אבן ירקן (ג'ייד), קדרים וכו'. כל אחוזה החזיקה בתחומה אומנים.

 תחת שלטון שושלת יואן היתה פריחה שלח ספרות ואופרה. רבים מהמשכילים שהודחו מתפקידם ותיעבו את השלטון, הפנו את רוחם המתוסכלת לכתיבת ספרות יפה. כך, הריחוק מהשלטון תרם גם להתפתחות הציור.

 בתקופת שושלת מינג, היתה פריחה באמנות גבוהה ובאמנות העממית. התרבו ציורים ארוטיים.   

מאז המאה ה-18 ניכרה השפעה אירופית על האמנות הסינית.

 

 

 

 

字曰：人而不仁如礼何，人而不仁如乐何

 

המסטר אמר: אדם שאינו אנושי , מה לו ולטקסים? אדם שאינו אנושי, מה לו ולמוסיקה?

לקט אמרות קונפוציוס ( (Analects III , 3

 

 

 

 

 

 

功(gōng)多(duō)出(chū)巧(qiǎo)艺(yì)

במאמץ רב יותר יוצרים אמנות יפה.

באנגלית אומרים:  practice makes perfect

 

不(bù)想(xiǎng)不(bú)是(shì)戏(xì)，太(tài)想(xiǎng)不(bú)是(shì)艺(yì)

אינו דומה [למציאות] - אינו דרמה, דומה מדי [למציאות] – אינו אמנות.

 

子(zǐ)曰(yuē)：人(rén)而(ér)不(bù)仁(rén)，如(rú)礼(lǐ)何(hé)？人(rén)而(ér)不(bù)仁(rén)，如(rú)乐(lè)何(hé)？

 

המסטר אמר: אם אדם אינו אנושי , מה לו ולטקסים? אם אדם אינו אנושי, מה לו ולמוזיקה?

 

 

大(dà)匠(jiàng)无(wú)弃(qì)材(cái)

 

מילולית: אומן גדול אינו זורק חומר גלם.

משמעות נוספת: מנהיג גדול מוציא את המיטב מהכפופים לו.