על נשים וגברים

על נשים וגברים

לאורך ההיסטוריה הסינית התקיים בחברה הסינית עיקרון אחד בולט שעל-פיו הופרדו המגדרים זה מזה. היתה גם הפרדה בין גבר ואישה שהנוהג חייב אותם לגור במרחק מסוים זו מזה. בעבודה בכפרים היתה הפרדה בין גברים ונשים. בחג פסטיבל האביב, נערים ונערות התאחדו בשדות. הנשים, במגען עם מי הנהר , חשו שחדרו אליהן נשמות צפות. המזרקות הקדושות שיבשו, ניעורו מחדש באביב ששחרר אותם מהכלא התת-קרקעי שכפה עליהם החורף. מדימויים אלה, עלה הרעיון שעל-פיו נשמות המתים , בחפשן חיים חדשים באביב, נמלטות עם זרמי השיטפונות מהמקום שבו כלאן המוות. מגוריהן התת קרקעיים שכונו מעיינות צהובים שימשו להן מפלט מימי נפני החורף. 

הסינים הקדמונים האמינו שבכוחן של נשים להוריד גשם. על-פי אותה גישה המקשרת נשים על מים, הם דמיינו לעצמם שנשים הופכות לאימהות רק באמצעות מגע עם נהרות קדושים. בתקופה זו שבה ייחסו לנשים כוחות על טבעיים, נשים העבירו את שמן לילדיהן והגברים היו נלווים לקבוצת הנשים.  

בתקופה הפיאודלית התפתחה מערכת מוסר חדשה. סין היתה לפטריארכאלית באופייה. משמעות הדבר היתה שנשים חונכו לציית לקוד התנהגות מחמיר. הן נדרשו לציית לגברים לאורך כל ימי חייהן. בילדותה צייתה האישה לאביה, לאחר נישואיה צייתה לבעלה, ולאחר שהתאלמנה צייתה לבנה. הציפייה ממנה היתה שתהייה כנועה, ביישנית ולא אנוכית.

הנשים קיבלו בהכנעה את תפקידיהן כנחותות אינטלקטואלית ונותרו בורות. הן למדו את עבודות הבית והורשו לעסוק בתחביבים שנועדו לנשים. רוב שעות היום היו חבויות בתוך הבית. בנות האצולה חונכו להיות כלות במשפחה זרה.  

הקשר בין גברים ונשים נתפס כאנלוגיה ליין ויאנג כמו האדמה, נשים נתפסו כנמצאות במקום נחות, כצייתניות ופסיביות, לעומת הגברים שנתפסו כחזקים, פעילים , דומיננטיים וחזקים כמו השמים. המעבר מיין ליאנג ומיאנג ליין בהקשר של גבר ואישה מתבטא היטב באמרה: גבר שנולד כזאב, כאשר יפחידו אותו, יהפוך לאישה. אישה שנולדה כעכבר, כאשר מפחידים אותה , הופכת לנמרה.     

הנישואים היו תוצאה של הסכם בין משפחות, יותר מאשר הסכם בין גבר ואישה. ההורים היו  מסכימים ביניהם על נישואים ללא עירוב הזוג העתיד להיכנס בברית הנישואים. לעתים רחוקות המיועדים להינשא התנגדו לתכניות הוריהם. היו גם מקרים שבהם ילדות נמכרו ונשים הפכו לפילגשים.

נשים אמנם נולדו למשפחת האב, אך לא נחשבו כבנות המשפחה. משנישאה הבת, היא עברה לגור עם משפחת הבעל ודלתות בית אביה נסגרו בפניה, מילולית ובהשאלה. ביקוריה בבית הוריה נקבעו על-פי חוק ונוהג. אישה שמתה לפני שנישאה, לא היה לה זכר באלתר של משפחת אביה, ולא בוצע פולחן למענה. כמי שעתידה להעמיד צאצאים לבעלה, התקבלה בברכה על-ידי משפחתו. רק לאחר שילדה ילדים לבעלה, הובטח לה מקום באלתר משפחת בעלה. כל עוד חמותה חיה, היא היתה למעשה שפחתה שביצעה את עבודות הבית.

חיים הנשים בתקופת שושלת טאנג היו חופשיים יותר מאשר בתקופות קודמות. נשות המעמד הגבוה יכולות היו להתגרש ולהתחתן מחדש מבלי לעורר שערוריות. הן נעו מחוץ לבית בחופשיות. עוד לפני תקופה זו החל הנוהג בקרב רקדניות ופילגשי הקיסר לקשור את כפות רגליהן בסרטי משי כדי לצוד את עיני הקיסר.

בתקופת סונג  (960-1279) האהבה לרגליים קטנות התפשטה מחוץ לתחומי הארמון אל נשות המעמד הגבוה , ומנשות המעמד הגבוה אל כלל אוכלוסיית הנשים. גודל כף הרגל הוקטן כך לגודל של מחצית כף רגל רגילה.

קשירת כפות הרגליים היתה סמל חי לדיכוי הנשים. נשים רבות קשרו את רגליהן, תהליך מכאיב מאוד שהחל בהיותן בנות חמש או שש שנים, ולעיתים אף מגיל שנתיים. כף הרגל נחבשה מספר פעמים ואצבעות כפות הרגליים למעט הבוהן כופפו. פני אישה נחשבו כמתת האל, אך רגליים שנקשרו שלא כהלכה נתפסו כסימן של עצלות וחינוך לקוי. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להגדיל את סיכוייהן  לנישואים טובים. עם חלוף הזמן, עצמותיהן נשברו וכף הרגל התקצרה מאוד. כפות הרגליים הקצרות נתפס כארוטיות במיוחד בעיני הגברים וכונו "חבצלות זהב". היתה אמרה שעל-פיה "ככל שכפות הרגליים קטנות, הדחף המיני חזק יותר". נוהג זה הפך את הנשים לנכות, כך שעבודה בשדה או הליכה בלבד גרמו להן כאב עז. דיכוי הנשים בתקופת שושלת סונג התבטא גם בגינוי של נשואי אלמנות.

גברים עסקו בדרך כלל בעבודה חקלאית ונשים עשו את עבודות הבית, טיפלו בילדים, הכינו אוכל וייצרו בגדים.

על בנות המעמד הגבוה נאסר לבקר או לדבר עם גברים שבקרו בבית. ככל שגברה הדרישה מאישה לעסוק בעבודות חקלאיות, כן קטן היה הסיכוי שרגליה ייקשרו.

הברירה שנותרה בידי אישה שלא נישאה היתה קשה. היא היתה לשפחה, למשרתת, לזונה, למדיום, לנזירה בודהיסטית או לפילגש.         

בתקופת מהפכת התרבות (1967-1977) חל איסור על קשירת רגלי נשים ומעמד הנשים השתפר במידה רבה.

הגדרתה המשפחתית של האישה, היותה בת, אישה נשואה, אם, כלה, סבתא  או אלמנה, ולעיתים מספר הגדרות כאלה בו-זמנית, קבעה את מקום מגוריה, את אורח חייה, את היחס אליה ואת הדרך שבה יתאבלו עליה אחרי מותה.

כאשר אישה התחתנה, היתה ממנה פיפיה לעזוב את בית הוריה ולעבור למשפחת לא מוכרת של בעלה. כאן ציפו לה תפקידים שונים לחלוטין. היא לא היתה עוד אחות או בת, אלא קיבלה תפקידים של כלה ובבוא הזמן של אם. המנהגים, המוסר והפולחן המקובל  - על אלה הטילו עליה ציות להורי בעלה.

עבודות הבית נחשבו כתפקיד האישה. לעתים היתה יריבות בין האישה ובין חמותה על הדרך שבה ינוהל הבית.

אמהות היתה התפקיד החברתי החשוב ביותר של הנשים בתקופת האימפריה המוקדמת. דברי שבח לאדיבות אימהית ולחמלה העלו את האידיאל האימהי לדרגת קדושה.

הציפייה מנשים היתה שיעבדו בבית, והציפייה מגברים היתה שיעבדו מחוץ לבית. גברים חרשו בשדה ונשים ארגו בבית.  

בעוד שהקונפוציאניזם הדגיש את ההיררכיה שבה נשים נחותות, המפלגה הקומוניסטית פעלה לצמצם את ההבדל בין המינים ולבטל את ההיררכיה המקובלת לטובת שוויון. 

ב-1949 כאשר מאו צה טונג הכריז בכיכר טיאן אן מן שהעם הסיני, רבע מאוכלוסיית העולם, קם ועמד, הוא התכוון לנשים ולגברים כאחד. הנשים נתפסו כחצי האוכלוסייה השווה לחצייה השני. הן נתפסו כמחצית השמים , כלומר כמחצית גם מהשמש וגם מהירח. הביטוי מחצית השמים היה לסיסמא שביטאה את גורלה החדש של האישה, את זניחת הגישה שעל פיה קיימת הפרדה בין גברים ונשים, אדמה ושמים, שמש וירח. השמים שמשו עד אז כמילה נרדפת לתחום הגברים, והנשים נקראו לחדור לתחום הזה. אחד הסממנים החיצוניים של השוויון היה פנייה במילה "חבר" לנשים ולגברים כאחד. בתוך המשפחה הוכנס הכינוי  爱(ài)人(rén)  (איש אהוב/אישה אהובה). כינויים אלה החליפו את המונח 内(nèi)人(rén) שמשמעותו אשת פנים, כלומר פנים הבית. האישה המסורתית אשר ניתן היה למצוא אותה רוקמת בחצר הפנימית של הבית, הוחלפה באישה חזקה בטוחה בעצמה שניצבה בביטחון לצד גברים בעבודות כמו נהיגה בטרקטור או בעבודות בבתי חרושת. התחושה היתה שנשים שותפות למהפכה בדיוק כמו גברים.

במחצית הראשונה של המאה העשרים בוטל הנוהג לקשור את כפות רגלי הנשים, כתוצאה ישירה מהרצון לשחרר את הנשים ממורשת אי-השוויון.

בגדי נשים היו דומים לבגדי גברים. הם היו תפורים בגזרת קימונו. הן ענדו תכשיטים כמו בתרבויות אחרות: עגילים, טבעות, שרשרות וצמידים. חפצי הקישוט הפופולריים היו אבן ירקן, פנינים, נוצות וסיכות יפות לשיער. 

הנשים בתקופת שושלת טאנג התקשטו בעיטורים מצוירים באדום, בצהוב ובשחור ובפיגמנטים אחרים על לחייהן, על סנטריהן ועל מצחיהן. עיטורים אלה עוצבו בצורות ירח, מטבעות, צפרים, חרקים, פרחים, עלים וכדומה. זה היה מנהג ישן שהיה מקובל כבר במאה השניה לספירה, אך היה אופנתי במיוחד בשנת 700 לספירה בקירוב.  בסין בימי הביניים נשים נהגו למרוט את גבותיהן ולצייר אותן מחדש גבוה יותר. מקור המנהג היה בשושלת סווי ((Sui   הוא היה אופנתי בתחילת המאה השביעית. מקור הפיגמנט שבו השתמשו לצורך זה היה בקונכיות.

היו שישה אלים פטרונים להתייפות הנשים. הראשון שלט במשחות ובבשמים, השני בתמצית שבה נצבעו הגבות, שלישי שלט בפודרה לפנים, רביעי שלט בחומר שהעניק ברק לפנים, חמישי שלט בתכשיטים והאחרון בגלימות. בזמן ההתייפות, האישה היתה קוראת לאלים אלה, כל אחד בתורו על פי שלבי ההתייפות. היתה זו למעשה קריאה לעזרה אלוהית לצורך התייפות.

על חייהן של נשים בחברה הסינית המסורתית, ניתן ללמוד מכתבי הביוגרף ליו שיאנג  Liu Xiang) )(79-8 לפנה"ס) שכתב ביוגרפיות של נשים נערצות, אוסף סיפורים על מעשים נעלים והתנהגות פילנטרופית של נשים בעת העתיקה. כל אחת מנשים אלה גילמה לפחות מידה טובה אחת, כמו נאמנות לשליט, הקרבה עצמית למען בעל או אב, שמירת צניעות תחת איום. אחד הסיפורים מתאר את חיי אמו של הפילוסוף מנציוס ויוחסו לה מספר מידות טובות. מסיפורים אלה ניתן ללמוד על התכונות שאותן העריכו בנשים.

על אמו של מנציוס סופר שהיא היתה גרבה ליד בית קברות, אך כאשר מנציוס היה ילד קטן, הוא אהב להציג טקסים של קבורה ולבנות קברים וגבעות של קברים. אמו, שאמרה בלבה שמקום כזה אינו מתאים לגדל בו את בנה, עברה לגור ליד שוק בעיר. כא, מנציוס שיחק במשחקים של קנייה ומכירה וגם את המקום הזה מצאה כלא ראוי לגידול בנה. שוב עברה למקום מגורים חדש. הפעם ליד בית ספר. מנציוס שיחק במשחקים של הקרבת קרבנות לאבות המשפחה, ואמו החליטה להישאר במקום כי חשבה שזה המקום הנכון לגדל בו את בנה, ובו הם נשארו. האם אמרה לבנה בילדותו שאם לא ילמד, יגדל להיות משרת בזוי, ואף פעם לא יהיה משוחרר מצרות. את תפקיד האישה הגדירה באומרה שתפקידי האישה הם לבשל חמישה דגנים, לחמם יין, להשגיח על הורי בעלה ולייצר בגדים.   

על יחסם של גברים לנשים מתקופת שושלת האן, ניתן ללמוד ממכתב של ין פנג (Yen Feng)  לאחיה הצעיר של אשתו, אשר בו הוא מסביר את סיבת גירושיו ממנה.  הו כותב שעל פי כללי ההתנהגות שאותם קבעו החכמים, לגבר צריכה להיות גם אישה ראשונה וגם פילגשים. אפילו גבר ממשפחה ענייה וצנועה שואף שיהיו לו פילגשים. הוא מביע חרטה של שהגיע לעת זקנה מבלי שהיתה לו פילגש, ושאת החרטה הזו ישא אל קברו. 

ין פנג מתאר את אשתו כמי שהתנהגותה בשנים האחרונות נעשית גרועה מיום ליום. היא רואה לבן כשחור, ואת המוטעה כנכון. על עצמו הוא מעיד שאף פעם אינו טועה , אף בצורה הקלה ביותר, אך אשתו מספרת עליו שקרים ומציקה לו ללא הפסקה. הוא מדמה את הטרדותיה לנפילה בידי שודדים ברחוב. הוא ממשיך ומסביר שמאז תקופות עתיקות נחשב כאסון גדול לחיות בבית הנשלט על-ידי אישה. עכשיו, האסון הזה נופל עליו.

בהמשך הוא כותב שהיה צריך לשלוח אותה מזמן חזרה לבית הוריה, אך לא עשה זאת כי דאג לילדים ובגלל שלא היה מי שיעבוד בבית. חששו היה שילדיו יהיו בסופו של דבר למשרתים. 

אישה בשם יואן דזאיYüan Zai  מתארת במאה השתים-עשרה את בעיותיהן של נשים. היא מציינת שנשים אינן לוקחות חלק בענייני המשפחה שמחוץ לבית. הסיבה לכך היא שגברים ראויים ובני מטפלים בכל העניינים האלהנ, בעוד שגברים ובנים בלתי ראויים מסתירים את מעשיהם מפני נשותיהם. גברים רבים מחפשים תענוגות ועוסקים בהימורים. חלקם מגיעים למצב שבו הם ממשכנים את אדמותיהם ואף את בתיהם ללא ידיעת נשותיהם. לנשים אין כול שליטה בעניינים האלה והן נותרות חסרות אונים. 

 

 

妇女能顶半边天

מילולית: נשים יכולות להרים מחצית השמים.

בהשאלה: נשים יכולות לעשות אותם דברים שעושים גברים.

סיסמא קומוניסטית שמאו דזה דונג הרבה להשתמש בה.

好(hǎo)男(nán)不(bú)跟(gēn)女(nǚ)斗(dòu)

גבר טוב אינו נלחם בנשים.

一(yī)笑(xiào)千(qiān)金(jīn)

מילולית: חיוך של אלף מטילי זהב.

חיוך של אישה יפה שווה אלף מטילי זהב.

 

嫁(jià)鸡(jī)随(suí)鸡(jī)，嫁(jià)狗(gǒu)随(suí)狗(gǒu)

מילולית: מתחתנת עם תרנגול, הולכת בעקבות תרנגול; מתחתנת עם כלב, הולכת בעקבות כלב.

בסין המסורתית: כאשר אישה מתחתנת היא מחויבת להישאר עם בן זוגה לתמיד.

מתוך חלום החדר האדום, פרק 81.

 

 

嫁(jià)出(chū)去(qù)的(de)女(nǚ)儿(ér)；泼(pō)出(chū)去(qù)的(de)水(shuǐ)

אישה שנישאה היא כמים שנשפכו.מתוך חלום החדר האדום, פרק 8.  

בסין המסורתית, אישה שנישאה התנתקה מבית הוריה.

 

 

 

家(jiā)无(wú)主(zhǔ)，屋(wū)倒(dǎo)竖(shù)

ללא בעלת בית, הבית יקרוס.

נאמר בדרך כלל לאחר שעקרת הבית מתה.

 

 

三(sān)从(cóng)四(sì)德(dé)

שלושת  הציותים וארבע המידות הטובות של האישה.

בסין העתיקה אישה נדרשה לצייתנות לאורך כל חייה. לפני נישואיה נדרשה לציית לאביה  ( 在(zài)家(jiā)从(cóng)父(fù)) , בתקופת נישואיה נדרשה לציית לבעלה ( 出(chū)嫁(jià)从(cóng)夫(fū) ) וכאלמנה נדרשה לציית לבניה 夫(fū)死(sǐ)从(cóng)子(zǐ)))

 

ארבע מידותיה הטובות היו:

הראשונה היא כללית - מוסר של אישה (妇(fù)德(dé)) כלומר, עליה לדעת את מקומה

 בעולם ולהתנהג בהתאם לכללי ההתנהגות שצופו ממנה.  

השנייה, יופי חיצוני妇(fù)容(róng)) ), כלומר, עליה לקשט עצמה כדי למצוא חן בעיני המין השני. 

השלישית, דיבור נאות (  妇(fù)言(yán) ), כלומר,שתמעיט בדיבורים, שלא תפטפט יותר מדי ושלא תשעמם את מאזיניה.   

 הרביעית, שתעשה את עבודות הבית (妇(fù)工(gōng))  ותהיה יעילה בתפירה וברקמה.