על מסחר ועל עסקים

 

 

על מסחר ועל עסקים

 

בתקופת שושלת ג'ואו המזרחית היתה פריחה של מסחר. בערים היו חנויות תכשיטים, בדים, פרוות, אוכל ומוצרים אחרים. היו פונדקים, היו מסעדות והיו גם בתי בושת. השימוש הנרחב במטבעות נחושת מאז תחילת המאה השישית לפני הספירה ובמאה החמישית לפני הספירה מעידים על העניין של השלטונות במסחר. פקידי הממשל הבינו את חשיבות המסחר למדינה.  

בתקופות האן וטאנג, המסחר פרח למרות המדיניות המגבילה של הממשל. השילוב של גישה קונפוציאנית עם גישה לגליסטית שלט באידיאולוגיה הלאומית בתקופה המוקדמת של האימפריה בהיותו אנטי-מסחרי. לגבי קונפוציוס, רווח ממסחר נחשב כמשחית את המוסר וכמכשול להרמוניה חברתית. לגבי הלגליסטים, פעילות מסחרית נחשבה כלא יצרנית או כאנטי פרודוקטיבית. היא נתפסה כפעילות שאינה מעשירה את המדינה או מעצימה את כוחה, אלא כמי שמזרימה לידיים פרטיות עודפים כלכליים שמן הראוי היה שהמדינה תשלוט בהם.

ממשלות בתקופת השושלות הראשונות החשיבו כנראה את המסחר הפרטי כגורם שיש לעקוב אחריו בזהירות ולדכא אותו כאשר גלוי וברור שהוא משגשג. בתקופה זו סוחרים חויבו בתשלום מיסים כבדים.

בתקופת שלטון ליו באנג , הקיסר הראשון בשושלת האן, מחיר האורז עלה מאוד, דבר שהביא את ליו באנג לחוקק חוקים נגד מעמד הסוחרים אשר נחשדו בעיסוק בספקולציות. מאז והלאה, סוחרים היו נתונים ליחס מפלה באמצעות חוקים. נאסר עליהם ללבוש בגדי משי, לרכב על כרכרות, לשאת נשק, להחזיק קרקע חקלאית או לעבוד כפקידי ממשל. החוק לא אפשר לבניהם ולנכדיהם להשתתף בפגישות רשמיות ולקחת חלק בבחינות הממשלתיות. מותר היה להם לפתוח חנויות רק במקומות מסוימים בערים שבהם פקידי ממשל יכולים היו לעקוב אחרי עבודתם מקרוב ולמנוע שימוש לא ראוי במידות ובמשקלות או רמאות. כמו כן, הוטלו עליהם מסים כבדים.

מאז אמצע תקופת שושלת טאנג היתה התעלמות מהאיסורים שהוטלו על סוחרים ובשלהי תקופת שושלת טאנג חיי המסחר התפתחו והיו חופשיים יותר. במאות השביעית והשמינית היו סימנים של צמיחה כלכלית, כולל שווקים בערים עם מבחר חנויות ודוכנים. סוחרים שמכרו אותו סוג של סחורות התאגדו בגילדות.

 

במאה השמינית, המסחר לא עוד תוחם ברבעים מיוחדים שהוקצו לו בעיר, אלא התפשט לאזורים אחרים בעיר. חנויות הופיעו בכל מקום ושעות הפעילות בהן לא עוד הוגבלו על-ידי פקידי הממשל, ונמשכו אל תוך הלילה. 

בערים אחדות וליד ערים אחרות, בא לידי ביטוי תפקיד המדינה בחיי הכלכלה, כמו בתעשיות שסיפקו לחצר הקיסר בדים, נייר, כלי חרסינה ומוצרים אחרים באיכות הגבוהה ביותר. הממשל הקצה שטחים מסוימים לשווקים וקבע שעות פתיחה כדי להקל על גביית המיסים.

בתקופת שושלת סונג, שתי ערי הבירה קאי פנג (Kai Feng) והאנג ג'ואו (Hang zhou) לא היו רק מרכזי אדמיניסטרציהאלא גם ערי מסחר משגשגות. שתיהן מוקמו במרכזי תקשורת. קאי פנג נמצאת בצומת הנהר הצהוב ותעלת ביאן Bian He)) הנמשכת מצפון-מערב לדרום-מזרח ועוברת דרך פרובינציות הוּנאן (Henan, אנחואי ((Anhui וג'יאנגסו  (Jiangsu). הנגג'ואו נמצאת באמצע הדרך המובילה מנהר היאנג צה לחוף הים. בשתי ערים אלה היה ריכוז גדול של אנשים עשירים.

בתיאור של העיר האנג ג'ואו ששרד מ-1235, סופר על השווקים. בשוק, על-פי התיאור, ניתן למצוא פנינים, אבן ירקן, קמעות, צמחים ופירות אקזוטיים, פירות ים וכול הדברים הנדירים שבעולם. האטרקטיבית ביותר בלשון אותו תיאור, היא הכיכר המרכזית שבה סוגים שונים של עבודות אומנות, כלים, כלי אחסון, מאות סוגים של סחורות למכירה. בשווקים אחרים, מכירות פומביות ועסקי חליפין מתנהלים ללא הפסקה.   

בתקופת שושלת יואן (1280-1368) השלטון המונגולי השפיע במידה רבה על הכלכלה הסינית. בניגוד לסינים, הפולשים מהצפון התעניינו בגלוי ברווחים חומריים ממסחר והניעו את הכלכלה. הם הקלו על פעילות המסחר באפשרם תנועת סחורות בטוחה ממקום למקום ושימוש במערכות הכבישים ובתחנות בכל רחבי אסיה. . היתה אף תקופה שבה פטרו סוחרים ממס כדי לעודד את פעילותם. לעומת זאת, פקידי הממשל הודחו מתפקידיהם וחלקם עברו לעסוק במסחר. המונגולים היו לפטרוני הסוחרים בעיקר כדי לנצל אותם. הם סיפקו להם אניות והון, קנו מהם סחורות והטילו עליהם מסים כבדים.

עד תקופת שושלת מינג, האימפריה היתה פתוחה לזרים שגרו ועסקו במסחר לא רק בנמלים, אלא גם בערים מרכזיות בסין ובמיוחד בערי הבירה.

תחת שלטון קיסרי שושלת מינג והקיסרים המנצ'ורים, האירופאים הוגבלו לשהייה בעיר אחת בלבד ובסביבתה הקרובה. נאסר עליהם לנוע ולגור בחלקים אחרים באימפריה. הפורטוגזים שהגיעו ראשונים לסין, הוציאו שם רע לאירופאים בסין. הסינים חשבו שכל האירופאים דומים לפורטוגזים ולספרדים שנחשבו בעיניהם כפירטים המתחזים לסוחרים שקטים. כללי ההתנהגות הקונפוציאנים עודדו התנגדות לכל חידוש שהביאו זרים.  

בתקופת שושלת מינג היו סימנים רבים שהעידו על התפתחות המסחר. "מועדונים" או "אולמות" נבנו בפקינג ובערים אחרות כדי לשרת סוחרים שהגיעו מחוץ לעיר.

בתחילת המאה ה-16 ובמאה ה-17, המסחר היה תחת מונופול פורטוגזי, אך בסוף המאה ה-17 החל מסחר עם האנגלים ועם ההולנדים. חברות זרות רבות התחרו על המסחר בקנטון (Canton) עד אשר בא לכך קץ עם תחילתה של מלחמת האופיום שפתחה תקופה חדשה של אימפריאליזם קפיטליסטי. 

 

המאה ה-18 היתה אחת התקופות המשגשגות ביותר בהיסטוריה של סין. המותרות והאלגנטיות שמהן נהנו המשפחות העשירות , באו לידי ביטוי ברומן "חלום החדר האדום" שבו מתוארים גם שחיתות,  ניוון והתעוררות מאשליה שעושר אינו יכול לחפות על הכול.

 בתחילת המאה ה-19, אנגליה החלה לסחור עם סין בכמויות גדולות. סין ייצאה לאנגליה תה , משי וסחורות אחרות. הסינים הרוויחו , והממשל הכיר בתרומת הדבר למדינה.

הגורם הדתי היה אלמנט בולט בפעילות הכלכלית. לכל סוג מסחר מסורתי היה אל פטרון שסגדו לו בחנויות ובבתים. חגיגת יום הולדת של אל פטרון היתה אירוע משמעותי בקרב הסוחרים שהיה פטרונם. היא כללה מופעים תיאטרליים וסגידה המונית לאל. בדרך כלל, הגילדות ניצלו את היום הזה לכינוסים עסקיים שנתיים. באספות אלה נגבו קנסות מחברי הגילדה שלא כבדו את כלליה ואת חוקיה. הכסף שנגבה נתרם לאל הפטרון ששימש כסמל קולקטיבי של המסחר הספציפי שבו עסקה הגילדה.    

 

 

.    

货(huò)是(shì)草(cǎo)，客(kè)是(shì)宝(bǎo)

 

מילולית: סחורה היא קש, לקוחות הם אוצר.

לסחורה אין ערך ללא לקוחות.

 

货(huò)有(yǒu)高(gāo)低(dī)三(sān)等(děng)价(jià)；客(kè)无(wú)远(yuǎn)近(jìn)一(yì)般(bān)看(kàn)

לסחורות איכויות שונות עם מחירים שונים,  אך ללקוחות, אף אם באו מרחוק או מקרוב, יש להתייחס כאל שווים.

 

 

一(yī)分(fēn)（价(jià)）钱(qián)，一(yī)分(fēn)货(huò)

ככל שהמחיר גבוה יותר, הסחורה יותר טובה.