רקע דתי ופילוסופי

רקע דתי ופילוסופי

המילה "דת" בסינית  教(jiào) , משמעותה גם "לימוד" ו"ללמד". זה אולי משקף את הקשר החזק בין פילוסופיה ובין דת בתפיסה הסינית, כך שקשה להפריד בין שני תחומים אלה.

רעיונות הדת הסינית דומים לרעיונות הדת ההודיים בכך שהם מבוססים על מחזוריות העונות ועל פוריות של חיות, צמחים ובני אדם. השמש נתפסה כמושא מרכזי של פולחן, והקיסר נתפס כבן השמש. מאחר וחקלאות היתה העיסוק העיקרי של רוב האוכלוסייה, פעילויות דתיות הקשורות לאלים חקלאיים איחדו את האוכלוסייה כולה

יש להבחין בין האלים של סין בתקופה הנמשכת עד נפילת שושלת האן ב-220 לספירה, ובין האלים שנוספו לאחר תקופה זו.

בסין העתיקה איתני הטבע נתפסו כאלים. האדם הראשון נחשב בעיניהם כשליט עליון של השמים ומזוהה עם השמים ( 天(tiān) ). מקור השמים בפאן גו שיצא מהכאוס שממנו נולד. פאן גו הוא אגדי , אך שאנג די  上(shàng)帝(dì)נתפס כבן תמותה שהפך לאל. משמעות "די" היתה כנראה "שליט" או "קרבן". שאנג פירושו "למעלה". יש הסבורים שמשמעות שם  האל הזה הוא קרבן המונח מעל קרבנות האלים האחרים. אחרים סבורים ששאנג די היה אב המשפחה הראשון לבית  שאנג השליט. שאנג די נקשר במיוחד למלחמות וליבולים – שניהם בעלי חשיבות עליונה. הוא קיבל קרבנות משליטים בלבד. קונפוציוס הגדיר אותו ככוח השולט בטבע וכקובע גורלות של בני אנוש.  

המושג די 帝(dì) - משמעותו ישות עליונה. בתקופת שושלת שאנג האמינו שישות זו יצרה את שליט היקום. הם חשבו שאותה רוח שכנה גם בקיסרים שלהם. הקיסרים של סין ראו עצמם מאז כבני שמים, אשר קיבלו את סמכותם משמים. הסינים ראו בקיסריהם אלים. הם האמינו שהרמוניה מתקיימת בין שמים, ארץ ואדם. מחקר שנעשה לאחרונה מתנגד לתפיסה המקובלת הזו ששאנג היה אל עליון וטוען שדי בדת של שושלת שאנג היה מונח קולקטיבי לאלים  ורק בתקופת שושלת ג'ואו הופיע לראשונה הרעיון של די כאל עליון.

נוסף לשאנג די העתיק מכולם, נהגו לסגוד ל"מאה הרוחות" (מאה לציין ריבוי) או "מאה האלים" שם קיבוצי לכל הרוחות האלוהיות, כפי שהמושג "מאה משפחות" מציין עדיין את כל הגזע הסיני.

בני תקופת שאנג האמינו שאירועים חשובים תלויים בשיתוף פעולה של רוחות ואלים. רוב האלים היו אלי טבע כמו רוח, נהר, שמים וכדומה. מאות האלים נחלקו לשלושה סוגים: האבות המלכותיים, אלי האדמה ושאנג די.

פולחן אבות המשפחה

פולחן האבות בתקופה זו היה כבר מקובל. האמונה הרווחת היתה שהאבות המתים עוזרים לחיים, ובמיוחד לאלה שהיו קרובים אליהם. בתחילה, פולחן אבות המשפחה היה נחלתם של אצילי שושלת שאנג, אך  הוא עבר להמונים בתקופת שושלת ג'ואו. אב המשפחה מילא את תפקיד הכהן הגדול והמשפחה היתה הקהילה שלו. פולחן האבות היה חלק אינטגרלי מהמשפחה הקרובה והרחוקה.

מטרת פולחן האבות היתה לשמור על המשכיות המשפחה ועל קשרי המשפחה. עם מותו של בן משפחה, הפעולה הראשונה שנעשתה היתה דיווח על המוות לאל האדמה (Tu Di) או לאל חמשת הדרכים (Wu Dao) אשר כשומרים בפתחו של העולם התחתי יקלו על כניסת נשמת המת לעולם הרוחות. טקסים אלה נמשכו 49 ימים , בהתאם לעושר המשפחה. היו טקסים שבהם הלבישו את המת במיטב בגדיו, שרפו כסף,   בגדים, בית, ריהוט, ואף משרתים – כולם מנייר, כדי שישרתו את נשמת המת בעולם הבא.

בעלי האמצעים ארגנו טקס שבו המתאבל הראשי , הבן הבכור בדרך כלל, עזר לנשמה שיוצגה על-ידי לוח נייר לעבור את גשר האנחות (nai hu jiao ) שממנו יכול היה המת להעיף מבט אחרון על עולם החיים לפני שנכנס לעולם המתים. היו גם מזמורים בודהיסטים ששרו בודהיסטים או דאואיסטים כדי לעזור לנשמה להצליח במשפט שבעולם התחתי ולהגיע לגן עדן של הרקיע המערבי.

החלק האחרון בטקסים היה תהלוכת הלוויה ומשתה אבל. טקסים אלה היו שונים ממשפחה למשפחה בהתאם למצבה הכלכלי.

אצל עניים טקס ההלוויה כלל את בני המשפחה הקרובים ביותר ולא נערך משתה למשפחה הרחבה יותר. לעומת זאת, במשפחה עשירה, מספר המשתתפים בהלוויה היה עצום. הוא כלל שפע פרחים, להקות מוזיקאים, כוהנים ומזמורים. במשתה האבל השתתפו מאות אבלים. היתה זו תצוגה ראוותנית של אוכל. הלוויה המרשימה וטקסי האבל נועדו לחזק את מעמד המשפחה בקהילה אחרי טרגדיה גדולה, וגם דרך של קרובים וחברים לתת תמיכה נפשית וחומרית בעת הצורך.    

 

 טקסי הקבורה כללו קביעת לוח עץ כסמל המת במקדש המשפחתי. בשלב הבא החל פולחן הקרבנות שכלל שלושה סוגים: יומי , שנתי וקולקטיבי. במסגרת הקרבנות היומיים הובערה קטורת ומנורת תמיד הודלקה לפני לוח המת כתזכורת יומיומית לנשמת המת כחלק בלתי נפרד ממבנה המשפחה.

מדי שנה, ביום השנה למות המת הוקרב קרבן והוגש אוכל בשפע עד כמה שהמשפחה יכולה היתה להרשות לעצמה. ההשתתפות המשפחה בארוחה (שהיתה סמל לשפע שהושג באמצעות הצלחת המשפחה) לפני האלתר, חיזקה את תחושת הנאמנות ואת תחושת השותפות של הקבוצה באווירה הקדושה. לא היה אירוע משפחתי משמעותי , כמו לידה או נישואים, שלא הוקרבו בו קרבנות לאבות המשפחה.

קרבנות קולקטיביים הוקרבו בפסטיבלים כמו הפסטיבל לכבוד השנה החדשה.  

 

בתקופת שושלת שאנג, השליטים הקריבו קרבנות לאל האדמה, ובכך חזקו את הלגיטימציה שלהם.   

בתקופת שושלת ג'ואו טקסים קשרו את הקהילות לאלים. האלים אשר להם סגדו היו אבות משפחות האצולה. קרבנות שהוקרבו להם נועדו להבטיח חיים ארוכים, בנים טובים, ובנות שיילדו בנים. היתה חשיבות רבה לטקסים כי ביצועם ללא טעות הקטנה ביותר נתפס כדרך טובה ביותר לתקשר עם הרוחות.

האלים הסינים הקדומים ביותר היו אלי פריון. יבולי האיכר ואף חייו היו תלויים בגשמי האביב שלעתים לא ירדו כלל.

 מושא סגידה מתקופת שושלת ג'ואו היה אל השמים 天(tiān)  שהתאחד בתקופה זו עם האל העתיק שאנג טי שנחשב גם כאל השמים. השמים הסמיכו את השליט לשמש בתפקידו ומנעו ממנו את התפקיד כאשר לא התנהג כראוי או באופן לא מוסרי כפי שקרה לשליט האחרון של שאנג.

האלים בתקופה שלאחר שושלת האן הם רבים ושונים במקורם. יש בהם בודהיסטים, דאואיסטים ואלים רבים של כתות מקומיות. יש בהם היררכיה המקבילה להיררכיה של הבירוקרטיה הקלאסית על פני האדמה.

 

 

 

 

אסכולות פילוסופיות

אסכולות פילוסופיות פרחו בסין בתקופות של משברים פוליטיים ובזמנים שבהם שרר אי סדר חברתי. הפילוסופים לא הצליחו למצוא תרופות לתחלואות שאותן ראו בבירור. זו הסיבה שהפילוסופיה הסינית מוקדשת  ברובה לסדר חברתי.

מאות שנים לפני זמנו של קונפוציוס, סין היתה מורכבת ממדינות קטנות רבות שלחמו זו בזו במשך למעלה מ-300 שנה, עד שצ'ין (Qin , מכאן China) הצליח לכבוש את המדינות השונות ולאחדן בשנת 221 לפנה"ס. בתקופה זו, שבה מלחמות ורעב פקדו את התושבים לעתים קרובות, הישרדות העסיקה את הפילוסופים אשר החיו את הפילוסופיה הסינית העתיקה. 

העימותים ואי היציבות ששררו בתקופת המדינות הלוחמות בתקופת שושלת ג'ואו המאוחרת, העסיקו הוגי דעות רבים. הם ראו את מדינותיהם המתמודדות עם שכנות רבות עוצמה הנחלשות על-ידי עוני. הטרידו אותם בעיות חברתיות ופוליטיות יותר מאשר שאלות מופשטות כמו טבע העולם, שבהן עסקו הוגים בתקופות מאוחרות יותר. רוב ההוגים מתקופת שושלת ג'ואו שכתביהם שרדו , נסעו ממדינה למדינה בהציעם את רעיונותיהם כיועצים לשליטים או כמורים.

בעקבות ההתדרדרות המוסרית של השלטון עם נפילת הפיאודליזם, קמו אסכולות פילוסופיות רבות שדנו בשיטות של שלטון. אסכולות אלה שבגלל ריבוין כונו "מאה האסכולות" 百(bǎi)家(jiā) .  לכל פילוסוף חכם היו תלמידים והוא יצר אסכולה משלו. עם אסכולות אלה נמנים, בין השאר, קונפוציאניזם, דאואיזם ולגאליזם.  

הפילוסופים הסינים הגדולים הם אנשי מוסר, מיסטיקאים ותיאורטיקנים בתחום הפוליטי שעסקו בהתנהגות הפרט, הארגונים והחברה.   

בסין, פילוסופיה ודת משולבים זה בזה. קונפוציאניזם, דאואיזם ובודהיזם החלו כאסכולות פילוסופיות והיו לדתות. גישת הסינים לדת היתה אקלקטית. כך, ניתן היה למצוא אנשים שיום אחד התפללו לאלת הרחמים הבודהיסטית כדי לזכות בבן זכר, ויום אחר התפללו לאל דאואיסטי כדי להתרפא ממחלה.פעילויות כאלה נעשו בלי כל תחושת בגידה באמונה זו או אחרת. היו מקרים שבהם אפילו כהנים במקדש לא ידעו לומר אם אל מסוים הוא בודהיסטי אן דאואיסטי.   

 מסורות דתיות ופילוסופיות אלה שהיו מקובלות בסין לפני המהפכה הקומוניסטית, עיצבו את תפיסת עולמם של הסינים ואת כללי התנהגותם למשך מאות שנים. לצד קונפוציאניזם, דאואיזם ובודהיזם, חדרה לסין הדת הנוצרית והתפתחו בה זרמים פילוסופיים חדשים ובהם ומוהיזם ששם דגש על אהבה אוניברסלית, ולגאליזם שהתמקד בשיטת השלטון.  

עם הופעת הקומוניזם, החברה החדשה לא מצאה בתוכה מקום בתוכה לביטוי דתי. היה מאמץ לצמצם את הפעילות הדתית. על מוצרים שנועדו לפולחן, כמו קטורת, נרות, וכדומה, הוטלו מסים כבדים, כי הם נתפסו כמייצגי אמונות תפלות.

הלימודים בבתי הספר היו לאתאיסטים, ובנייני מקדשים רבים הפכו לבתי ספר חילוניים. הסובלנות לדת היתה מוגבלת. לאנשים פשוטים ולכוהני דת הותר לעסוק בפולחן, כל עוד השתתפו בפעילויות המפלגה הקומוניסטית. לבודהיזם ולדאואיזם היו מערכות ממלכתיות שהגיעו עד אזורים הריריים מרוחקים. לנוצרים קתולים ולנוצרים פרוטסטנטיים היו התארגנויות שלהם ברחבי המדינה, שפעלו כניהול עצמי, הטפה עצמית ותמיכה עצמית, כדי למנוע קשר ביניהם ובין המערב האימפריאליסטי.

כוהני הדת שמקדשיהם פסקו לשמש למטרות פולחן, נשלחו לעסוק בייצור או בחקלאות. כהונה דתית נחשבה כטפילות.   

בימינו, סינים רבים מכבדים את קונפוציוס, סוגדים לבודהא ועורכים טקסים דאואיסטים ללא תחושת אי נוחות. הם אומרים שאלה שלוש דרכים ליעד אחד. זהו מים ביטוח משולש נגד קללה. אין במזרח הרחוק אמרות דתיות בסגנון הדתות המערביות, שמשמעותה "לא יהיה לך אל אחר תחתי". הרעיון שיש להרוג אדם בגלל שאמונתו שונה, היה לכן זר לסינים.

 

קונפוציאניזם

הדת המכונה קונפוציאניזם לא נוסדה על-ידי קונפוציוס. נכון יותר לתארה כדת הלאומית של סין. המילה קונפוציאניזם מייצגת את המוסר והפילוסופיה המתבססים על כתבי קונפוציוס 551-479) לפנה"ס) הנחשב לגדול ההוגים בהיסטוריה של סין. השם קונפוציוס הוא גרסה לטינית שנטבעה על-ידי מיסיונרים ישועים במאה ה-16 לתואר קונג דזה  ( (孔子-Kong Zi מסטר קונג או קונג פו דזה (Kong fu zi-  孔夫子 ). פו דזה היה מונח שבו השתמשו כדי לפנות לאדם מלומד . שם משפחתו של קונפוציוס היה היה קונג, ושמו הפרטי היה צ'יו (Chiu).

קונפוציוס התווה את דרך ההתנהגות בחברה שאם יאמצו אותה תביא ליציבות, לצדק ולהרמוניה. הוא גילה לסין את שביל הזהב ואת אהבת הבריות כבסיס למוסריות. תפיסתו המוסרית לגבי טוּב (仁(rén) ) ולגבי אישיות נעלה (君(jūn)) , חדרה לתודעה הסינית ונותרה בה עד ימינו. אפשר לומר שקונפוציוס עיצב את אופייה של התרבות הסינית ושהוא הכוח המניע של הפילוסופיה הסינית. נושא מרכזי שהעסיק אותו היה חברה המבוססת על שלטון טוב ויחסים הרמוניים בין אנשים. הקריטריון שלו לטוּב היה יושר, בניגוד לרווח. הוא ראה בעבר אידיאל שראוי לשמש כמודל להווה ולעתיד.

תלמידיו של קונפוציוס לא הסתפקו באיסוף אמרותיו, אלא גם ייחסו לו את כתיבת הכתבים הסיניים העתיקים אשר לא ידוע מי למעשה כתבו אותם. חמש היצירות אלה, המכונות קונפוציאניות אף שאין מידע לגבי כותביהן הן:

1. ספר התמורות ( Yi Jing ) אשר מאמינים שמקורו במאה ה-12 לפנה"ס.  תכנו שהוא תמציתי ועמום,   כולל בתוכו ניחוש עתידות על רקע מערכת קוסמולוגית המאחדת אנשים וטבע. מלכים השתמשו בו כאשר שאלו את האלים בטקסים שאלות באמצעות אוראקל (oracle). לשם כך נעשה שימוש בשריוני צבים שהושטחו, הוברקו ונחרטו. כאשר נגעו בהם במוט ברונזה לוהט, החריטות שנוצרו עליהם העבירו מסרים שניתן להם פירוש בספר התמורות. ממספר הסדקים שנוצרו ניתן היה להסיק מהי התשובה לשאלה שנשאלה. כל ההחלטות הוחלטו בעזרת האורקל.

ביסוד האי צ'ינג שמונה טריגרמות המייצגות את כל האפשרויות של צירופי קווים שלמים ושבורים.

ציור  שמונה  הטריגרמות

                   טריגרמות אלה זווגו זו עם זו בכל צרוף  אפשרי , וכך התקבלו 64 אפשרויות של הקסגרמות שככל אחת שש שורות של קווים שלמים או שבורים. לכל הקסגרם משמעות משלו בניבוי העתיד. ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר. הוא שימש לחדירה לתובנה מיסטית עמוקה של הטבע ושל הקוסמוס.

2. ספר ההיסטוריה (Shu Jing  ) (מאה שישית לפנה"ס) – אוסף של דוקומנטים העתיקים ביותר בהיסטוריה הסינית, רובם נאומים הדנים בהיסטוריה העתיקה. חוקרים בני זמננו מטילים ספק באמיתות תכני הספר, אך מלומדי העבר בסין ראו בהם עובדות היסטוריות.   

3. ספר השירה הקלאסי (Shi Jing) המתוארך לתקופת שושלת ג'ואו . אוסף של 305 שירים, בהם: שירים המהללים את שושלת ג'ואו ואת הישגי מלכיה, בלדות עממיות ושירי אהבה. אנטולוגיה זו יוחסה לקונפוציוס על ידי מלומדי תקופת שושלת האן.        

4. שנות האביב והסתיו Chun Qiu)) רישום כרונולוגי של האירועים מהשנים 772 -481 לפנה"ס, בהם אירועים כמו עלייה לשלטון ומות השליט, מלחמות ומשימות דיפלומטיות.  

 5.  ספר הטקסים Li Ji) ) הכולל מאמרים פילוסופיים, תיאורי מערכות אדמיניסטרציה והוראות מפורטות לגבי כמעט כל פעילות, מטקסים ממלכתיים גדולים ועד הדרך בה שוכבים במיטה בעת שינה. כמו כן הספר כולל הנחיות ליחסים בין אנשים. ההוראות לטקסים מתייחסות לטקסים מתקופת חצר שושלת ג'ואו בחברה הפיאודלית. עם הטקסים נמנוה טקס חבישת הכובע שנערך כאשר הנערים הגיעו למעמד של גברים. יש בספר כתבים מזמנים שונים. הוא כולל גם את הלימוד הגדול 大(dà)学(xué) , עבודה שנעשה בה שימוש במאה ה-13 על ידי פילוסופים כמקור לפילוסופיה של קונפוציוס המאוחר.

יוחסה חשיבות רבה לטקסים כי, על-פי קונפוציוס, הם שמבדילים בין אדם וחיה, ואת הסינים מהזרים ה"ברברים". יחסים ראויים בין אנשים נתפסו כמחזקי סדר אוניברסלי והיררכיה, ומכאן גם מחזקי הסדר במדינה. קונפוציוס ראה בטקסים חשיבות לסדר החברתי. הוא כתב בספר הטקסים שכאשר הלב נרגש מאוד, ניתן לכך ביטוי בטקסים. אלה מחשלים את אופי האדם, מסירים ממנו כל סטייה ומחזקים את הפן היפה שבאישיותו.

לטקסים יש בעיניו השפעה מייצבת והם מחזקים את תחושת המשפחה והמשכיותה. טקסי נישואים, לידה ולוויה, לבוש בטקסים, פסטיבלים והקרבת קרבנות, מילאו תפקיד חשוב בעיצוב החברה הסינית.

 

במשך מאות שנים, הסינים קראו ולמדו את חמשת הספרים הקלאסיים. מאז המאה ה-12, הם הקדישו את זמנם ללימוד ארבעת הספרים שעליהם נבחנו בבחינות הרשמיות: 

1.      אוסף האמרות של קונפוציוס (The Analects) שלוקטו על ידי תלמידיו.  

2.      מנציוס (Mencius), הנקרא כך על שם מחברו שחי בשנים    371-289 לפנה"ס.

3.       הלימוד הגדול (Da Xue) טקסט שנכתב בין השנים500 -200. הספר כולל טקסט עיקרי קצר מתוך ספר הטקסים המיוחס לקונפוציוס ותשעה פרקי פרשנויות  שנכתבו על-ידי תלמידו של קונפוציוס דזנג דזה (Zeng Zi).

4.      תורת האמצע (  (Zhong Yongשכתיבתה מיוחסת לקונג ג'ה       (Kong Ji 孔伋), נכדו של קונפוציוס המכונה גם דזה סי                           Zisi  .(子思) ספר קצר זה שבו 23 פרקים, מציג את דרך האמצע כאמצעי להגיע לשלמות. הוא מתמקד ב"דרך" אשר מוכתבת על-ידי סמכות אלוהית לא רק לשליט, אלא גם לכל אדם.

 

הקונפוציאניזם עיצב את החברה הסינית בכך שקבע לה ערכים ונורמות של מבנה ובהצבתו בראשה בירוקרטיה של אנשים מלומדים. הוא לימד הסינים לנהל אורח חיים יציב, ולהעדיף אותו על פני חיים דינאמיים. כל אדם ידע מהו מקומו במרקם החברתי. דוקטרינה קונפוציאנית זו הציעה פרשנות נרחבת ורציונלית לערכי המשפחה והמדינה ולמבנה שלהן כמרכיבים מרכזיים בסדר החברתי. עם זאת, רציונליות בלבד לא היתה משמרת את המסורת לאורך תקופה כה ארוכה. אלמנט דתי כמו פולחן אבות המשפחה ואמונה בגמול ובעונש כשומרי המוסר, הם שתרמו יותר לשימור המסורת. במקדש של אל העיר, שהיה כמעט בכל עיר, הוצגו על הקירות ציורים של שמונה עשר מדורי גהנום שבהם עינויים באש ובחרב כעונשים על חטאים.  

.כמו כן הציע שאנשים יחיו בהרמוניה עם הטבע, במקום להתנגד לו.

הקונפוציאניזם מדגיש את ערך האנושיות 仁(rén) - טוב לב, נדיבות ואהבה. זו הדרך בה נוהג אדם באחרים , כפי שהיה רוצה שינהגו בו.

המסגרות החברתיות קונפוציוס מתייחס כוללות יחסים בין בעל ואישה, בין הורים וילדים, בין האח הגדול ובין אחיו הקטנים, בין חברים ובין שליט לנתיניו. בכל אחת ממסגרות אלה הוא הדגיש את הציות של הערכאה התחתונה לערכאה העליונה, אך ציין גם את הנדיבות של הערכאה העליונה כלפי התחתונה.

טקסיות וערכי אדיבות ונימוסים היו חשובים במיוחד בעיני קונפוציוס.    

במשך ארבע עשרה שנה , קונפוציוס נדד ממדינה למדינה בסין בחיפוש אחר שליט שיאפשר לו ליישם את שיטת השלטון שלו. לתקופה מסוימת הוא התקבל אצל דוכס ממלכת לו  (Lu).

 הקונפוציאניזם שלט בתרבות הסינית מאז שושלת האן (202 לפנה"ס) ועד סוף התקופה האימפריאלית ב-1911. הוא חדר כמעט לכל רחבי האימפריה הגדולה , וכל שכבות האוכלוסייה ראו בו מדריך במשך כמעט 2000 שנה.  עד הקמת הרפובליקה של סין ב-1911, כמעט בכל בית ספר היתה תלויה באולם הכניסה תמונת קונפוציוס. כתביו היוו בסיס לכל חינוך. 

קונפוציוס כתב שרוב תחלואות החברה מקורן באובדן ערכים בקרב השליטים. הוא תמך בחזרה לתור הזהב של הקיסרים יאו (Yao) ושון (Shun) שבה נשמרו הערכים אשר להם הטיף. הוא פירש מחדש את המושגים 君(jūn)子(zǐ)  ו 小(xiǎo)子(zǐ) , .

הראשון, משמעותו העתיקה היתה שליט, נסיך, בן המעמד השולט. המשמעות החדשה שייחס קונפוציוס למילה זו היא איש נעלה, בעל רמת מוסר גבוהה, אנושי וטוב לב המיישם את האמירה: אל תעשה לחברך, מה שאינך רוצה שיעשו לך. אדם זה הוא לאו דווקא בן מעמד האצולה. השני, שמשמעותו המילולית איש קטן, איש פשוט, קיבל בשפתו של קונפוציוס משמעות של אדם בעל רמת מוסר נמוכה. 

למעשה, החברה בסין היתה מחולקת לשני מעמדות: מעמד ה"אנשים הנעלים" ומעמד "האנשים הקטנים". חלק מה"קטנים" הגיעו לדרגת "נעלים" , אך רוב ה"קטנים" נותרו במעמדם.  תפקיד ה"נעלים" היה להתייחס באדיבות ל"קטנים".

         

מילה נוספת שבה הרבה קונפוציוס כדי לבטא מידות טובות היא        仁(rén)שמשמעותה טוב לב, אדיבות וגישה אנושית ומיטיבה של הגבוה בהיררכיה החברתית כלפי הנמוך בה.                  

 קונפוציוס חשב שיש בכוחו של הפולחן להפוך אנשים למתורבתים יותר. בפולחן האבות, בטקסי קבורה, בטקסי העלאת מנחות ראה אמצעים לחיזוק מערכות היחסים הרשמיות בין אנשים. על-פי המסורת הסינית, האבות המתים משגיחים על צאצאיהם החיים בתנאי שאלה מעניקים להם את הכבוד ואת האהבה הראויים להם. פולחן האבות בגרסתו הפשוטה ביותר מתבטא בהבערת קטורת ובקידה מדי בוקר וערב לפני תמונת אחד האבות או לפני לוח שעליו חקוק שמו. השלטון הקומוניסטי דיכא את פולחן האבות, אך נראה שהוא חוזר לחיים בשנים האחרונות.

קונפוציוס האמין שכוחו של השליט ניתן לו משמים. הוא חשב שכול הקורה מחוץ לשליטת האדם, הוא בידי שמים.  

קונפוציאניזם הוא קוד התנהגות לחיים שהיתה לו השפעה עצומה על הדרך שבה הסינים חיים את חייהם. תחומי החיים שהשפיע עליהם היו: ממשל, חינוך, התנהגות אישית וחובות הפרט לחברה. אין מדובר כאן בסגידה לאל או לאלים,אין כמורה ואין חיים אחרי המוות. זוהי פילוסופיית חיים ולא דת.טבע האדם על-פי קונפוציוס, הוא טוב מיסודו. על כל אדם לנסות להגיע לאידיאל באמצעות אופי אצילי וחיים של יושר ועל-ידי מילוי תפקידו ללא אנוכיות, בכנות ובהגינות. האדם הנעלה מתאפיין בדבקותו במידות טובות ובצניעות, ואילו האדם הנחות נמשך לנוחיות חומרית וליהירות.     

  האופי הדתי של קונפוציאניזם היה שנוי במחלוקת במשך תקופה ארוכה. בדוקטרינה הקונפוציאנית לא נכללו כוחות על טבעיים. קיומו של אל כל יכול בעל אופי אנושי היה אחד האלמנטים הדתיים שהתקבלו על ידי הקונפוציאנים. ניתן לכך ביטוי באמונה הרווחת שהקיסר מקבל את סמכותו מהאל. כמו כן, קונפוציוס לא התייחס לחיים אחרי המוות. הוא שאל: "עד שתבין את החיים, איך תצפה להבין את המוות". 

הקונפוציאניסטים הכירו בכוח הקיים מעבר למאמץ אנושי שיש לכוח שמימי המארגן את סדרי העולם ואת עיצוב ההיסטוריה. קונפוציוס אמר שללידה ולמוות מועד קבוע מראש, ושעושר וכבוד תלויים בחסדי שמים (אוסף אמרות קונפוציוס,    5,IIX).

האמונה בגורל הביאה להתפתחות של עיסוק במאגיה בניסיון לגלות את הגורל. לכך נועד ספר האי ג'ינג ששימש לצורך ניחוש העתיד.

במאות השנים שלאחר שושלת האן, הטיפוס האידיאלי של מלומד קונפוציאני היה מלומד אשר יודע לפרש אירועים והתפתחויות היסטוריות במונחים של גורל. גישה זו נמשכה גם במאה ה-19 שבה האמינו באמונות מיסטיות של ניבוי עתיד, כמו ניחוש, אסטרולוגיה, קריאת כף יד ופונג שווי. קונפוציאנים רבים השתמשו בהם כמנחים לפעולותיהם. עיסוקם של רבים מהם בפונג שווי גרם לדחיית קבורת אבותיהם למשך שנים , בעודם מחפשים מקום בר מזל במיוחד לצורך זה.

הצלחה נתפסה כתוצאה של מאמצים אישיים והשפעה על טבעית. לאמנויות הניחוש ולאמנויות מיסטיות אחרות היה ביקוש גדול בקרב במלומדים שעמדו להיבחן בבחינות.

קונפוציאניזם החל במאה השישית לפנה"ס בקירוב. הוא התמקד בתפקיד האדם ובהתנהגות נאותה שלו שהתבססה על האופי ההיררכי של החברה הסינית. הקונפוציאניזם, באמצעות מערכת של קודים חברתיים ומוסריים, משקף את המורכבות הבירוקרטית והחברתית של המערכת מעמדית בתקופת הקיסרים בסין. על-פי הקונפוציאניזם, גאולת האדם תושג דרך השתלבות הטוב שבאדם בטוב הגדול יותר שבמשפחתו ובמדינתו. מקום מרכזי ניתן למשפחה לזקניה ולאבותיה הקדמונים כקשר למקודש. הכבוד שניתן לזקנים ולאבות הקדמונים מהווה בסיס לתרבות הסינית המקדשת את המסורת.

הקונפוציאניזם עיצב את אופייה של החברה הסינית בערכים ובנורמות שהכתיב לה ובהנהגת הבירוקרטיה הקונפוציאנית. האופי הדתי של הקונפוציאניזם היה שנוי במחלוקת תקופה ארוכה. הדוקטרינה הקונפוציאנית לא כללה כוחות על טבעיים מלבד קיומו של אל כל יכול בעל אופי אנושי. זה בא לידי ביטוי באמונה שהקיחסר מקבל את סמכותו מהאל. הקונפוציאנים הכירו בכוח הקיים מעבר למאמץ אנושי , שיש כוח שמימי המארגן את סדרי העולם ואת ההיסטוריה.

הסימבוליזם החזותי התבסס על פרשנות עתיקה לדימויים של פרחים וחיות.

בתפיסת הקונפוציאניזם רעיון המשפחה הוא מרכזי להבנת המציאות ואורח החיים. כמו, תורת קונפוציוס, מטרתה היתה ליצור סדר הרמוני לאדם ולחברה. 

במשפחה הקונפוציאנית האידיאלית אשר בה שלושה או ארבעה דורות, הסמכות ניתנה לגברים הזקנים. ציות להורים היה אחד הערכים החשובים ביותר שהודגשו על-ידי המלומדים שהיו ממשיכיו של קונפוציוס. אחד הממשיכים הבולטים של קונפוציוס היה מנג-דזה  ((Meng-ziאו בשמו בגרסה הלטינית מנציוס (Mencius) (371-289 לפנה"ס), שהנכד של קונפוציוס היה מורו.

העקרונות העיקריים של תורתו היו האמונה בכך שטבע האדם טוב מנעוריו, בחברה שבה פונקציות מוגדרות, ובחובותיו של השליט כלפי נתיניו. על-פי גישתו, השליט מקבל את סמכותו לשלוט משמים (מהאל) אך מאבד אותה כאשר הוא ממאבד את יושרתו. כאשר הוא אינו ממלא את תפקידו בנאמנות, תפקידם של נתיניו להדיחו.  זאת, על-פי תפיסת מנציוס.

מנציוס, כמו קונפוציוס, הצהיר שציות הוא יסוד קיומה של החברה. במחשבה הקונפוציאנית שמים הם השופט העליון הקובע את גורלם של אנשים. השמים גורמים לכל היחסים בעולם, כולל יחסים בין אדם לחברו. יחסים אידיאליים בין האדם והשמים מביאים להרמוניה: העונות מתחלפות ועבודות החקלאות מניבות יבולים. כאשר האדם הופך את הסדר ומתערערת ההרמוניה, השמים נענשים בשיטפונות, בבצורת ואף בהתמרדות עממית.

את האתיקה הקונפוציאנית שהתרכזה בבני המשפחה הרחיב מנציוס וכלל בה את כול בני האדם. הוא כתב שכל אדם נולד עם רגשות סימפטיה, בושה, צניעות ושיפוט שיש לפתחו. הוא חשב שהאדם טוב מיסודו ולימד שכאשר מופגן טוב לב הוא יזכה לחיקוי. שחיתות נבעה לדעתו מכישלונו של המעמד הגבוה לפעול על-פי מידות טובות.

 כמו קונפוציוס, התקבצו סביבו תלמידים שאספו את אמרותיו. מנציוס הוסיף למחשבת קונפוציוס התייחסות לאופי האדם. בניגוד לקונפוציוס שסבר שאנשים דומים זה לזה באופיים, מנציוס חשב שאופי האדם טוב ביסודו. על-פי תפיסתו, אין אנשים שאינם טובים. בהתייחסו לשלטון, הדגיש את רווחתם הכלכלית של התושבים כבסיס ליציבות פוליטית. הוא סבר שאם השליט נכשל בשלטון שאינו נדיב, לכפופים לו יש זכות להתמרד.

ממשיכי קונפוציוס היו מסורתיים באופיים. הם פירשו את הטקסטים העתיקים לאור תפיסת המוסר שלהם. קונפוציוס ראה בעבר אידיאל שראוי לשמש כמודל להווה ולעתיד. 

 

 

מואיזם

מו-טי  ( Mo-Tiאו  Mo Zi      墨(mò)子(zǐ))479-381) בקירוב לפני הספירה), או כפי שהוא מכונה במערב מוציוס (כאנלוגיה על קונפוציוס ומנציוס ייסד אסכולה פילוסופית שנודעה בשם מוהיזם.הוא היה בן מעמד הנמוך ויש עדויות לכך שאביו היה עבד. בתחילת דרכו היה כקונפוציוניסט, אך מאוחר יותר בז לקונפוציאניזם. בניגוד לקונפוציוס, אמונתו הבסיסית היתה שכל בני האדם שווים תחת השמים, ושעליהם לאהוב זה את זה אהבה אוניברסלית. הכוונה היא שעליהם לעזור לנצרכים, ולהימנע מפעילויות שיפגעו באחרים. חשיבותו בהבאת רעיון האוניברסליזם ובגישתו הרציונלית.

בעוד שקונפוציוס התמקד במוסר ובשלטון, מוציוס הרבה לעסוק בתחום הדת. הוא לימד על אל אוניברסלי שהוא גם אל האהבה. השמים (天(tiān)) הם טובים ומשגיחים על העולם באהבה ללא מיצרים. על-פיו, רצון האל הוא שתהייה אהבה לכולם ללא הבחנה. כמו כן,  התנגד לגישת קונפוציוס אשר ניסתה לשמר ולהחיות את הטקסים המסורתיים.

 

מו דזה חשב שיש לאהוב לא רק את בני המשפחה והקרובים, ולא להסתפק בנאמנות לחברה הפיאודלית, אלא גם לאהוב באותה מידה אנשים שמחוץ למשפחה ולמדינה. כמו קונפוציוס, גינה מלחמות ואת השפעותיהן ההרסניות. בקוותו לממלכה עולמית המבוססת על אהבה, מלחמה נתפסה על-ידו כפשע החמור ביותר.  הוא גינה את המלחמה שבא רעה פשע חמור ביותר, וקיווה לממלכה עולמית המבוססת על אהבה.   

את אמונותיו, מוציוס ניסה להוכיח באמצעות שיטה לוגית שאותה פיתח. הוא התנגד לסטנדרטים הבלתי מוסריים של זמנו -  תקופת הממלכות הלוחמות. את הלוויות המפוארות ואת תקופת האבל הארוכה גינה כהוצאות לא ראויות. הטקסים נתפסו על-ידו כמיותרות. לא היה לו פנאי למוזיקה אשר תפסה מקום מרכזי בתפיסה של קונפוציוס להשגת הרמוניה.  

דאואיזם

הדאואוזם, כמו הקונפוציאניזם, הוא גם שיטה פילוסופית וגם דת פופולרית שנוסדה כ-700 שנה לאחר שהופיעו הכתבים הפילוסופיים שלו. המונח "דאו" ( או "טאו", מילולית: דרך) הוא מהחשובים ביותר בתרבות הסינית. הוא מבטא דרך מחשבה או דרך חיים. כאשר משתמשים בו כפועל, משמעויותיו כוללות " הובלה קדימה", "אמירה", "הדרכה".  

הדאואיזם הציג תחליף לקונפוציאניזם בפסיביות שבו ובבריחה לטבע. הוא ביטא שאיפה לשקט פנימי ולהרמוניה של הפרט ולהתמזגות הרמונית עם הסביבה. מייסדו לאו דזה (  Lao-tzu או Lao Zi  ,  מילולית: מסטר זקן) 604?- 531)לפני הספירה) השפיע, כמו הקונפוציאניזם על מכלול התרבות הסינית. הוא הטיף ללכת בדרך הנכונה. לחזור לטבע ולהתמזג בעולם, להתאחד עם האינסופי וכך להפוך לחסרי מגבלות.

מעט מאוד ידוע על לאו דזה, אך אגדות רבות נקשרו לסיפור חייו.  סופר עליו שאמו נשאה אותו ברחמה שמונים שנה לפני היוולדו. בלידתו הוא נראה זקן עם שיער לבן וזקן ארוך, ומכאן, שמו לאו דזה (מסטר זקן). כמו כן סופר עליו לאו דזה שתיעב את המלחמות שהיו בזמנו, והחליט לפרוש משירות הממשל. הוא עזב את גבולות שושלת ג'ואו בכרכרה הרתומה לשור ירוק (על-פי גרסה אחרת – על סוס שחור). על-פי אותו סיפור, במעבר הגבול, התבקש להשאיר את תורתו לפני עזיבתו את המדינה . לאו דזה הסכים ובמשך אותו לילה כתב את דאו דה ג'ינג. יש חוקרים המטילים ספק לגבי קיומו של אדם בשם לאו דזה.  

על-פי הדואיזם, טבע האדם הוא מעבר לטוב ולרע. אירועים קורים ללא קשר לשאיפותיהם של אנשים ולאמות מידה של אתיקה אנושית.

האדם החכם לומד מדוגמת המים ומחפ]שים את המפלס הנמוך , עד שבסופו של דבר הם מגיעים לים.

עיקרון מרכזי הוא wu wei  (מילולית: אי פעולה) כלומר: חיים בהרמוניה עם זרימת הדברים , שמביאה חכמה וסיפוק. חיים ומוות נתפסים כאירועים טבעיים כפי שהשמש זורחת בבוקר ושוקעת בערב. 

 

על-פי הדאו, על האדם להיכנע למרחבי הטבע כדי למצוא את מקומו האמיתי בעולם. עליו ללמוד לנוע עם הטבע ולא נגדו. השגת האיזון של כוחות הטבע מיוצג על-ידי סמל היין-יאנג, דימוי מרכזי של הטאו. האי צ'ינג (ספר התמורות)- היצירה הקלאסית הסינית העתיקה ביותר שהיא אוסף של אמירות מוסר ופרשנות הנפוץ גם בימינו, שימשה כבסיס לשיטת חיזוי עתידות שהוא פופולארי היום גם בעולם המערבי. ספר התמורות מבוסס על התפיסה שעל-פיה מזל טוב ומזל רע מוגדרים על-ידי גורל שהוא מעבר לכוח השפעתו של האדם.

ביטוי להשתלבות האדם בטבע באה לידי ביטוי בציור הסיני שהתאפיין בדמויות אנושיות קטנות על רקע מרחבים של נוף. כך מודגשת עוצמת הטבע וקטנותו של האדם בעולם הטבע. רעיון השתלבות האדם בטבע משותף לקונפוציאניזם וטאו שהתקיימו זה לצד זה.  

תורת הטאו מתרכזת בחיי הפרט ובשלווה. הטאואיזם הוא מבקר חמור של הקונפוציאניזם. ביחסו לשלטון, בפיתוח הקיים, בשימורו ובהתמודדות עם דברים, הוא דומה לחלוטין לקונפוציאניזם.

בתורת הטאו רעיון הטבע הוא מרכזי יותר מרעיון המשפחה הנתפסת בו כחלק מהטבע. בתורה זו ספונטאניות מהווה מפתח להרמוניה.  

כדרך חיים, הדאו מתקשר לספונטאניות, לפשטות, לשלווה , לחולשה, ויותר מכול – לאי התערבות (wu wei ), כלומר לאפשר לטבע לפעול בדרכו. ספר הטאו מצדד באי-פעולה ובכניעוּת. על האדם, על-פי הטאו, ללכת בעקבות הטבע, אך בעשותו זאת, הוא אינו אמור לבטל את עצמיותו, אלא להגשים את טבעו. רעיונות הדאו מרוכזים בספר קטן בשם דאו דה ג'ינג (Dao de Jing  או        Tao Te Ching, מילולית: הקלאסיקה של הדרך) שפורסם בשנת 240 לפנה"ס ומיוחס ללאו צה. כבר בתקופות קדומות בחברה הסינית, למילה דאו (מילולית: דרך) היתה משמעות של התנהגות נאותה המובילה לשלום. בספר הדאו , האדם נדרש לוותר על שאיפות ברוטאליות, על תקפנות ועל תאוות, ולשאוף לאיזון פנימי, להרמוניה ולפסיביות חכמה הקיימת בטבע. כתביו של לאו דזה היוו ניסיון להגיע לשלווה פנימית בתקופה של עימותים.   

 ספר הדאו מצדד באי-פעולה, או גם בטקטיקות של פעולה. הוא מלמד כניעות, אך מתנגד בתוקף לממשל מדכא. על האדם לזרום עם הטבע, אך בעשותו זאת הוא אינו מתבטל, אלא מגשים את טבעו.

על-פי הדאו הכול הוא אחד למרות השונויות שבו. מכאן שהפכים כמו טוב ורע, אמיתי ומזויף, דעות שונות, מופיעים כאשר אנשים מתעלמים מהאחדות וסבורים שהאמת שלהם היא המוחלטת. אפשר להשוות זאת לאדם שמביט דרך חלון קטן וסבור שהוא רואה העולם כולו. מהגישה שהכול הוא אחד, נובע שחיים ומוות המתמזגים זה בזה, כפי שעונות השנה הן ביחד שנה אחת. הן אינן מנוגדות זו לזו, אלא מהוות היבטים שונים של מציאות אחת. הדאואיסט מתרכז בחיים עצמם. הוא אינו מבזבז את האנרגיה שלו ברדיפה אחרי עושר, כוח או ידע. ככל שחיי הדאואיסט ארוכים יותר, הוא נחשב למושלם יותר. למעשה, השאיפה היא להגיע לחיי אלמוות. בטאו מושם דגש על אינדיבידואליות, חופש, אופי מיסטי וטבעי.

החיים על-פי הדאו הם חיי פשטות, חולשה, טוהר, הרמוניה, שלווה וצניעות. הדאואיסט מסתפק במועט, הוא מתנגד לרווחים ולהגזמה, ועל שנאה הוא מגיב ביחס אוהד. לגביו מים, אם, נקבה וילד, מייצגים אידיאל בהיותם דוגמאות לרכות. 

באי –פעולה אין הכוונה שאין עושים דבר. הכוונה היא שיוצרים דברים מבלי להיות בעליהם, ומנהיגים דברים ללא שליטה בהם. .              

משערים שלאו דזה עבד כאסטרולוג בשירות הקיסר. יש הסבורים שהכתבים המיוחסים לו נכתבו על-ידי אנשים אחדים. חלק מהאמרות המיוחסות לו הן מתקופת קונפוציוס, וחלקן מתקופה מאוחרת יותר. יתכן גם שהשם לאו צה הוא כינוי לאדם חכם ולא שם של פרט מסוים. הוא היה כנראה בן זמנו של קונפוציוס אך מבוגר ממנו.  

להארה אמיתית ניתן להגיע על-פי הטאו על-ידי השתחררות ממסורות וממטרות אישיות שחוסמות את הדרך לטאו המסתורי המקיף הכול. חיי הדת המתנהלים על-פי הטאו שונים מחייו הפילוסופיים. הם מדגישים את הלימוד המוסרי ואת הטקסים המשותפים. התנהגות מוסרית מתגמלת בבריאות ובחיים ארוכים, בעוד שהתנהגות בלתי מוסרית מביאה למחלה , למוות ולסבל שלאחר המוות. 

הדאו החל כתפיסת עולם שאומצה על-ידי יחידים, אך מאות שנים מאוחר יותר, כנראה בהשפעת הבודהיזם, הפך לדת קהילתית. יש להבחין בין הדאואיזם כתנועה דתית, ובין הדואיזם הפילוסופי המבוסס על דאו דה ג'ינג ועל הפילוסוף צ'ואנג דזה (Chuang Zi). הדאו כדת עממית, מקורו בתקופת האן המאוחרת. מטרתו העיקרית היתה להגיע לחיי אלמוות, ולחיים של שמחה ללא מיצרים. הדרך להשיג מטרה זו היתה באמצעות סמים, תרגילי נשימה וכללים לחיי מין , מדיטציה וטראנס. התוודאות על חטאים וטקסיםבעלי אופי אקסטטי. 

משבר האימפריה של שושלת האן שבעקבותיו התקיים הפיצול הפוליטי, היה מלווה בשינויים בתחום ההגות. הופיעו אסכולות ניאו קונפוציאניות ודאואיזם מחודש שהתבסס על דאו דה ג'ינג , על צ'ואנג דזה ועל ספר התמורות.

 

 

  יש שורה של אלים המנהלים את העולם שהם מהווים חלק ממנו. אלים אלה הם מקור הכתבים הקדושים. הדת העממית של הדאו מהווה חלק מחיי היום יום של האנשים. האלים מחוברים באופן ישיר לחייו של כל פרט אם בפורענות הנופלת עליו ואם בשפע מתנות.

המשותף לכל סוגי הטאואיזם הוא השאיפה לעולם הרמוני ומסודר והצורך באחדות המושגת באמצעות מיסטיקה, מגיה וטקסים.

חסידיו של לאו צה שאפו להשתחרר מהחומרי . האידיאל שלהם היה להימלט מהגוף וממגבלותיו ולהפוך לרוחות רבות עוצמה.

הדאואיזם סלל את הדרך לדת הדאו שבמרכזה תיאורית הריק נטול הפעולה (Wu Wei) הקרובה לנירוונה ולוויתור על כבוד בעולם. 

הדאואיזם, במובנים מסוימים הוא היפוכו של הקונפוציאניזם. הקונפוציאנים עוסקים בבני אדם המהווים חלק מהחברה, ואילו הדאואיסטים מדגישים את התפתחות האדם כפרט. בעוד שקונפוציוס מייצג את הצד הרציונאלי שבאופי הסיני, לאו דזה וממשיכיו מייצגים תאווה לחופש רוחני. בלבה של התרבות הסינית שרוב אוכלוסייתה עסקה בחקלאות, נמצאת אהבה גדולה לטבע.

קיים גם הבדל בין קונפוציאניזם ובין דאואיזם בהיבט הדתי. בעוד שהדאואיזם מאמץ את עולם הרוחות ואת תורת הנסתר, הקונפוציאניזם מדגיש את הפולחן ואת המוסר.  

הדת הדאואיסטית הגיעה לשיאה בתקופת שושלות טאנג, סונג ויואן (618-1368). נזירים דאואיסטים סייעו לנשמות המתים לעבור לעולם הבא, ריפאו חולים וגרשו שדים. מאז המאה ה-15 הדאואיזם הלך ודעך. במאה העשרים הקומוניזם ראה באמונה הדאואיסטית אמונה טפלה ומזיקה החוסמת התפתחות חברתית. מאז שנות השמונים של המאה העשרים מתקבלת החייאת הדאואיזם בהבנה על-ידי הממשל. 

באי עשייה, על-פי הדאואיסטים, הכוונה היתה לפעולה שאינה כרוכה במאמץ שווא או לפעולה שאינה נוגדת את דרך הטבע. דרך הדאו היא דרך של אורח חיים פשוט ללא תשוקות ושאיפות אשר בהכרח מביאות לתוצאות הפוכות מהמקוות.

הדאואיסטים השקיעו מרץ רב במציאת הדרך לחיי נצח. השמים נתפסים ככוח היאנג החזק ביותר. הוא האל (Shen) העיקרי.

הדאואיסטים האמינו בבני אלמוות ( （仙(xiān)השוכנים ברקיעים אחדים. אחד הרקיעים האלו היה היה ההר קון לון (kon lon shan) במערב סין. נאמר על הר ז ה שהוא מורכב מתשעה מפלסים עליונים ומתשעה מפלסים תחתונים המגיעים למשכן המתים. על המקום שומרת שי ואנג מו, המלכה האם של המערב, אשר הופיעה בסיפורים הקדומים כמפלצת , אך עם חלוף הזמן היא היתה למלכה רבת חסד.  ברקיע אחר שבו שוכנים בני אלמוות , מורכב מאיים מופלאים. בני האלמוות תוארו בכתבים מוקדמים כמכונפים וכעטויי נוצות. כעבור זמן, נוצרה מיתולוגיה חדשה שכללה שמונה דמויות היסטוריות ודמיוניות שזכו באלמוות. שמונת בי האלמוות מופיעים לעתים קרובות בציורים ובפסלוני חרסינה. בדרך כלל  הם נראים מפליגים בים המזרחי לעבר האיים הקסומים.

הדאואיסטים האמינו בקיסר אבן הירקן (ג'ייד) העליון שמקורו לא ידוע. ישנן סברות שונות לגבי מקורו, ובהן, שמקורו באל ההודי אינדרה (Indra),  שהיה במקור נסיך בן תמותה, ושהיה במקור אל שמים. לפי גישה אחרת, קיסר אבן הירקן הומצא על-ידי הקיסר ג'ן דזונג Zhen Zong)) (998-1023 לספירה) משושלת סונג. קיסר זה, כינס את שריו לאחר שחתם על הסכם שלום לא פופולרי עם הברברים מהצפון שפלשו לאימפריה, והודיע להם שעשה זאת כעקבות הקשר הישיר שנוצר בינו ובין קיסר אבן הירקן שהוא האל העליון של השמים. הוא הזמין תמונה של קיסר אבן הירקן וציווה על חצרו לסגוד לאל החדש.  

על-פי אמונת הדאואיסטים, קיסר אבן הירקן שוכן בשמים וניצב בראש הבירוקרטיה השמימית. מתחתיו בהיררכיה ממוקמים שמונת בני האלמוות. מתחת לאלה, כוכבי לכת, אלים וישויות שמימיות אחרות. הנמוכים יותר בהיררכיה הם דרקונים.

קיסר אבן הירקן, כשליט השמים, מפקח על ענייני העולם ומקבל דיווחים מאלים מדרגה נמוכה יותר על הנעשה בעולם. יום הולדתו נחגג ביום התשיעי לחודש הראשון על-פי הירח. 

 

 

 

קיסר אבן הירקן נתפס כבורא בני האדם בעצבו אותם מחומר. חצרו השמימית דומה לארצית בכל – יש בה משפחה מלכותית, צבא, בירוקרטיה, ואנשי חצר טפילים. שלטונו של קיסר הירקן הוא יציב. העונות מתחלפות כסדרן, יש איזון בין יין ויאנג. הטוב מתוגמל והרע נענש. ככל שחלף הזמן, קיסר אבן הירקן נעשה יותר ויותר רחוק מהאדם, והיה מקובל להגיע אליו דרך שומר סף ביתו. קיסר אבן הירקן רואה הכול, ושומע הכול, כולל לחישות שנשמעות באוזניו כרעמים חזקים.  

הדאואיסטים האמינו שבני תמותה יכולים לנצח את המוות באמצעות לימוד שקדני של סודות הטבע. בני האלמוות הם יצורים על-אנושיים השוכנים הרחק על פסגות הרים וגבעות. נשמותיהם יכולות לנטוש את הגוף ולחזור אליו. הם נראים או בלתי נראים. בכוחם להפוך מתכת לזהב, לעוף באוויר, לרכב על עננים , ללכת על גלי האוקיאנוס. לחצות באש את האוקיאנוס, לשנות את צורתם, וליהנות מעליצות נצחית.  

המפורסמים ביותר שבין שני האלמוות, הם שמונת בני האלמוות 八(bā)仙(xiān) שכנראה חדרו לתרבות העממית בתקופת שושלת יואן . השמונה- כל אחד מהם, וכולם ביחד, מסמלים אושר. מתוך השמונה, שישה זכרים, אחת נקבה ואחד שייך למין ביניים. סופרו סיפורים רבים על שמונת בני אלמוות, כיחידים וכקבוצה.  אחד הסיפורים הפופולריים מתאר את חציית שמונת בני האלמוות את הים כדי לחקור את נפלאותיו. הם פגשו את מלך הדרקון של הים המזרחי אשר ניסה לגנוב את כליהם המאגיים וכלא אותם. בהמשך העלילה מסופרים מאבקיהם נגד מלך הדרקון והרפתקאות אחרות.    

 אל המטבח שפיקח על ההתנהגות המוסרית בכל בית, דיווח עליה לקיסר אבן הירקן עם סיומה של כל שנה. אלים אלה הזכירו לאדם את הסמכות הרוחנית המפקחת על מוסריותו.

הדאואיזם היה שיטה פוליטית לפני שהפך לדת. אחרי המאה הראשונה הוא שאל מהבודהיזם את האופי הטקסי, את הכהונה ואת הרעיונות הדתיים. במשך השנים הוא אימץ ממקורות אחרים את האסטרולוגיה, מאגיה ופעילויות של ניבוי העתיד.                 

הדאואיזם העשיר את הפנתיאון שלו באלים בודהיסטים והודים.

הקיסר צ'ין שה חואנג די  秦(qín)始(shǐ)皇(huáng)帝(dì)  (מילולית : הקיסר הראשון בשושלת צ'ין) קידם את הדאואיזם בעודדו אנשים לחפש סם חיים שיאפשר חיי נצח. האמונה המקובלת היתה שסם האלמוות נמצא אי שם בים המזרחי. הסיפור הרווח הוא שהאנשים שנשלחו על-ידו למטרה זו, נכשלו במשימה וחששו שיוצאו להורג. הם העדיפו להישאר באי ולא לחזור לחצר הקיסר. הכוונה היתה לאי שעל שטחו נמצאת היום יפן.

הדואיסטים המוקדמים היו אלכימאים שהקדישו את מאמציהם להפוך מתכות לזהב טלמציאת סם האלמוות. בעקבות מחקריהם קובץ מידע בספר הצמחים               本(běn)草(cǎo).

כמרים דאואיסטים יכולים היו להיות רווקים או נשואים. הם התפרנסו מעריכת טקסים במקדשים, ממכירת קורת, נרות וקמעות, ניבוי העתיד, פונג שוויי, עריכת טקסי לוויה. כמו כן, יצרו קרש עם מתים וגרשו שדים.

     

בסוף המאה השישית, הדאואיזם ביסס עצמו ככת מתחרה לבודהיזם. הוא אימץ אלכימיה פסאודו מדעית ואסטרולוגיה כחלק בלתי נפרד ממנו. מטרת הדאואיסט היתה להגיע לחיי נצח באמצעים מגיים ובעזרת סמי אלמוות. אם שאיפה זו היתה מעבר להשגתו, הוא קיווה לפחות להרוויח מייצור זהב. אם לא צלח בכך, דאג ללמוד על צמחים שיאריכו את חייו אם לא יביאו לו חיי נצח. אלכימיה ורפואה זוהו עם הדאואיזם והקונפוציאנים בזו לו. הם ראו בו דת עממית כאמונה תפלה של "אנשים טיפשים".

הנזיר הדאואיסטי וואנג צ'ה (נולד ב1180 לספירה) הציג את הכללים של כת האמת המושלמת אשר כוונו אל הנזירים הדאואיסטים. בכללים אלה נכתב שעל הדאואיסט למצוא חברים אמיתיים שיעזרו זה לזה בעת מחלה וידאגו זה לזה לקברה בבוא הזמן. הדאואיסט נדרש  לבחון את אופיו של אדם לפני שהוא מתחבר אתו. אל תתחבר עם אדם לפני שאתה בוחן את אופיו. כמו כן כתב בכלליו שאהבה גורמת ללב לדגוק בדברים , לכן יש להימנע ממנה. מצד שני, ללא אהבה , רגשות יהיו מוכתמים. לכן, הדרך שיש לאמצה, היא דרך האמצע שבה אוהבים מבלי להיות כבולים לאהבה.

 

בודהיזם   

בודהיזם הופיע בצפון הודו לפני כאלפיים חמש מאות שנה, כתגובה לסבל ולתנאי החיים הקשים של בני התקופה. הוא החל בתקופתו של סידהרטא גואטאמא (Siddharta Guatama  –  הבודהא ( , Buddha מילולית: "שחווה הארה")(560-478 לפנה"ס בקירוב) נסיך ממלכת סאקיה בגבול שבין הודו ונפאל של ימינו. תקופת חייו של בודהא אינה ידועה באופן מדויק. אין עדות לחייו או לכתביו בשפה כלשהי. יש הטוענים שלא היה אדם כזה, ושאם היה, לא היה מייסד הבודהיזם, אלא מתקן של אמונה עתיקה.

בודהיזם לא הגיע לסין ישירות מהודו, אלא בעיקר מממלכות במרכז אסיה, שבהן בודהיזם פרח במאה הראשונה לספירה. משם הוא הגיע לסין בדרך המשי המחברת את אזורים אלה עם צפון סין. מכאן הוא התפשט בהדרגה ברחבי סין. בתחילת התאקלמותו בסין, הבודהיזם נראה כתופעה עירונית. מרכזו בתקופת שושלת האן היה בבירה לואו יאנג Luo Yang)). מאז 148 לספירה, היו נמצאו בה מיסיונרים ממוצאים שונים: פרסים, קושנים (Kushans) וגם הודים.   

על-פי האמונה הבודהיסטית, בודהה, אשר זכה בהארה כאשר עשה מדיטציה תחת עץ, שאף להביא הקלה לסבל האנושי. הוא לימד שתאוות הן מקור הכאב, ושהתגברות עליהן תביא להיעלמותו. על-פי בודהא, הצעדים להפסקת הסבל הם: דעות נכונות, כוונות נכונות, דיבור נכון, התנהגות נכונה, אורח חיים נכון מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון. מטרתו היתה להגיע לנירוונה - מצב של שלוות נפש והתמזגות עם הרמוניה נצחית. תורתו התפשטה ברחבי הודו וברחבי מזרח אסיה.

בניגוד ליהדות, לנצרות ולאסלם, לבודהיזם אין טקסט אחד מרכזי המהווה מקור של סמכות. כתבי בודהא מונים כשנים עשר אלף ספרים. בודהא הטיף לדרך אמצע שהצעד הראשון בה הוא הגעה למצב של מנוחה מוחלטת, והבנה שקיימות בעיות.

הבודהיזם הגיע לסין במאה השנייה לפנה"ס, והיווה מרכיב חשוב באמנות ובפולחן הדתי שכלל תפילות וטקסים. בתקופת שושלת האן המאוחרת היה מספר הולך וגדל של אריסטוקרטים ובני משפחת הקיסר שהיו לבודהיסטים. לבודהיזם חדרה השפעת פולחן לאו דזה של הקיסר הצהוב. כתוצאה מכך, מדיטציה לא הובנה במשמעותה ההודית שהתייחסה לריכוז, אלא למשמעותה הדאואיסטית שהיא שימור האנרגיה החיונית, נשימה, הורדת התשוקה, שימור הטבע וכדומה. בסופו של דבר, משמעותה של מדיטציה לא היתה ישיבה בריכוז רוחני, אלא הארה של הרוח. כאשר כתבים בודהיסטיים תורגמו לסינית במאה השנייה לספירה, החלה הגות בודהיסטית סינית, אך רק במאה השמינית הבודהיזם היה לחלק אינטגרלי מאורח החיים הסיני.

בבסיס הבודהיזם קיימת הנחה שסבל הוא חלק בלתי נפרד מקיום חולף. חלק מרכזי בקיום הוא תאוות בכל צורותיהן, כולל הרצון להתקיים. הדרך היחידה לנימלט מסבל היא לבטא הרס של התאווה. צורות שונות של תרגילים גופניים ורוחניים, כמו מדיטציה, מובילים למטרה זו., אך שחרור מוחלט מושג בפעולה של הבנה טרנסדנטלית. 

על-פי דוקטרינת מהיאנה, באמצעות אימון רוחני, התודעה צריכה להיות מטוהרת מכל רגש והתרשמות. כך מגיעים לשחרור.

   

במאות הרביעית והחמישית לספירה, הבודהיזם התפשט לצפון סין. כל סין , מצפונה ועד דרומה היתה לבודהיסטית. טקסים בודהיסטים נערכו בכל מקום, ומקדשים ומנזרים צצו בכל מחוז. מספר הנזירים והנזירות הבודהיסטים עלה במידה רבה והם כובדו על-ידי האוכלוסייה.

הבודהיזם לא החליף את האלים העתיקים ואת פולחן רוחות אבות המשפחה. הקיסרים הבודהיסטים המשיכו לסגוד לשמים ולאל האדמה והדגן.

בניגוד לקונפוציאניזם והטאו העוסקים בהגדרת דרך החיים הנכונה, הבודהיזם הציע דרך פנימית לשלווה רוחנית דרך מדיטציה ולימוד. בהשפעת הקונפוציאניזם והטאו הבודהיזם בסין שונה וקיבל אופי של התבוננות בטבע. הבודהיזם הציע דרך אינדיבידואלית לגאולה שהיתה ידועה כ"דרך האמצעית" של הימנעות מהתמכרות לתאוות פיזיות ושל משמעת נזירית קיצונית שאפיינה את הדת ההינדואיסטית. דרך האמצע של הבודהיזם ממוקמת בין שתי מסורות קיצוניות בהודו. בקיצוניות אחת היתה מחויבות ודתיות לפולחנים של הקרבת קרבנות וקיומו של מוחלט נצחי, ומצד שני התכחשות חומרית להקרבת קרבנות וביטול כל אפשרות של נצחיות הנשמה. בסין דרך האמצע באה לידי ביטוי בדרך שבין האופי הטקסי של הקונפוציאניזם (li ), ובין הדאו הקוסמי של הדאואיסטים. הדרך האמצעית של הבודהיזם הציעה דרך בת שמונה מסלולים, סדרת מדרגות שתוביל לנירוונה או שחרור הנפש מגלגל החיים. 

בעוד שהטאואיזם שאף לגאולת הפרט אם בגוף או ברוח, הבודהיזם הטיף לעדינות, לאהבה ולחסד ביחס לבני אדם וחיות. צרות של אנשים פורשו כתוצאה של מעשיהם בעבר ובחיים קודמים. בסוף הדרך מצפה לאדם שלמות ומצב של נירוונה (Nirvana) שהוא מצב ולא מקום. לאנשים הפשוטים זה נתפס כגן עדן    וגיהנום חיכה לרעים כפי שגן-עדן צופה לטובים.

במצבים של משבר ואומללות, כללי המוסר המסורתיים של בנים צייתנים, נאמנות פוליטית , נדיבות זהירות ועבודה קשה שהביאו ברכה בזמנים כתיקונם , היו לאי-רלבנטיים לאוכלוסייה שפקדו אותה אסונות כבדים. בעזרת הרעיונות של קונפוציוס לא ניתן היה להסביר את האסונות וגם לא לפתור אותם. זה הביא להתנתקות של רבים מהאמונה, וכפירה בכוחם של האלים. הבודהיזם ברעיונות הקרמה שלו סיפק הסברים לאסונות ולסבל.

כדי לשרוד, הבודהיזם התאים עצמו לתרבות הסינית בדרכים שונות. כך נוצרו ביטויים ייחודיים של בודהיזם שחלקם פרחו במשך מאות שנים , והביאו לעולם עושר מדהים של ספרות סכולסטית.

בשלביו הראשונים, הבודהיזם נתפס על-ידי הסינים כגרסה נוספת של הדאואיזם. היו שטענו שבודהא אינו אלא התגלות של לאו דזה שהטיף להודים "הברברים" סוג נחות של בודהיזם שלא ראוי היה להציגו בסין. במשך השנים, היריבות בין בודהיזם ודאואיזם היתה לאלמנט מתמיד בתולדות הדתות בסין.

הבודהיזם שהושפע מהדאואיזם, מצא אוזן קשבת בקרב ההמונים יותר מאשר בקרב האליטה. עשיית מעשים טובים נתפסה כמבשרת אושר ושגשוג חומרי בחיים בעולם הזה או בעולם הבא. רעיון הקרמה הביא להתפתחות של פעילויות צדקה כמו חלוקת מזון בעתות רעב, או התפתחות של מוסדות כמו בתי חולים ובתי אסופים.

האליטה החברתית התעניינה יותר בהיבט הפילוסופי של הבודהיזם.

    

בשלב מוקדם שלו, הבודהיזם התפצל לשני זרמים מהאיאנה  Mahayana  האמצעי הגדול) והינאיאמה  ( Hinayana- האמצעי הקטן). הבודהיזם של סין, קוראה, יפן, נפאל, טיבט ווייטנאם מקורו ברובו במהאיאנה שיש בו יותר אלמנטים עממיים כמו תפילות החוזרות על עצמן ואלים העוזרים לאדם להגיע לגאולה. בכל מקום היא קיבלה אופי משלה. בסין דת זו התפצלה לאסכולות אחדות, כולל צ'אן (Chan -zen  ביפן)  טיין טאי (T'ien-t'ai- Tendai ביפן). אסכולת צ'אן (בסינית, מילולית: מדיטציה) מקורה במסטר ההודי בודידהארמה (Bodidharma) שהגיע לחצר שושלת וויי הצפונית בשנת 520, והדגיש את חשיבות ההתבוננות. כאשר אסכולה זו הגיע לסין,  היה לה בסיס להיבנות עליו- הדאו. כך ההגות הסינית צבעה את הבודהיזם בצבעים מקומיים.

 

הצ'אן בודהיזם היה למעשה תוצאה של שילוב בין בודהיזם ודאואיזם. המוחלט , בהיותו בלתי ניתן להשגה במחשבה רציונלית , אפשר להגיע אליו בהבזק של ספונטניות, בתובנה אינטלקטואלית שהטבע הוא מקור השראתה. הנזירים הגדולים צ'ה טון (Chih Tun ) (314-366) וחואי יואן (Hui Yuan)(334-416) , היו מהראשונים שהסבירו רעיונות אלה לציבור במונחים של הגות סינית מסורתית. כך היתה אסכולת הצאן בודהיזם לתופעה סינית טהורה ללא אבטיפוס הודי.

על-פי תפיסת הצ'אן בודהיזם, העולם מהווה מציאות אחת. האחד הוא חלק ממכלול שחלק מהאנשים מכנים אותו בשם "אל". התבונה, בנתחה את המגוון שבעולם, מטשטשת את האחדות שבו. את האחדות ניתן להעריך על-ידי האינטואיציה המושגת במדיטציה. הצ'אן בודהיזם התמקד במדיטציה שנחשבה על-פיו כחכמה, ובהשפעתה על האדם כמכלול.  

בניגוד להיניאמה, המדגישה את הלימוד של בודהא ההיסטורי ושהנזירות היא מאפיין חשוב שלה, המהאיאנה כוללת בפנתיאון שלה לא רק את בודהא בהתגלמויותיו השונות, אלא גם קדושים בודהיסטים (Boddhisatvas), או אלה אשר הגיעו להארה אך דחו את הנירוונה כדי לעזור מול הסבל בעולם.  

במאה השמינית הצ'אן בודהיזם נחלק לאסכולה צפונית ולאסכולה דרומית. הראשונה מאמינה בהארה הדרגתית , והשנייה מאמינה בהארה פתאומית. השנייה, המדגישה אינטואיציה יותר מאשר את האינטלקט, נותרה פופולרית עד היום.

כלכלית, כוח הדת הבודהיסטית נחלש עם ההוצאות להורג באמצע המאה התשיעית, ולא הצליח לחדור אל לב המסורת הקונפוציאנית. . 

אמנות בודהיסטית נוטה להדגיש אלמנטים של מדיטציה ולימוד באמונה. נפוצים במיוחד פסלים של בודהה (לעתים בגודל עצום) המציגים אירועים בחייו. 

הבודהיזם במקורו היה זר לסין, אך בלבושו הסיני, נעשה פופולרי. כמו האתיקה הקונפוציאנית, המוסר הבודהיסטי חדר אל כל שכבות האוכלוסייה. על-פי הדוקטרינה הבודהיסטית, העולם הוא אשליה. החיים שהם תוצאה של קשר עם עולם לא מציאותי, אינו יכול להיות אלא סדרת אכזבות. לידה, מחלה, זקנה ומוות , הם כולם סבל. רק הימנעות מרוע ועל-ידי מעשי חסד ניתן, לאחר לידות רבות מחדש, לעלות בהיררכיה של ישויות ולהתכונן כך ללידה אחרונה. כדי להימלט מהמחזוריות המכאיבה של גלגולים, נדרש לגלות את הריקנות של העולם. פעילות דתית כמו קראת כתבים קדושים, הימנעות מאכילת בשר, וסגידה לבודהא מפחיתה את כמות החטאים, ומעלה את נקודות הזכות. בודהיסט טוב ייוולד מחדש כאדם. חוטא יהיה לכלב, חזיר, שד, או צל בעולם הבא.

הבודהיזם סיפק את הצורך האנושי בפולחן אשר היה חסר בקונפוציאניזם שהתווה לאנשים דרך חיים יותר מאשר דת. במאה הרביעית כאשר הבודהיזם היה לפופולרי, הוא התקבל לא רק בשל כוחותיו המגיים, אלא גם כגורם מנטרל להשפעה הקונפוציאנית של פקידי הממשל שאומצה גם על-ידי שושלות שלא היו סיניות במוצאן. 

הסינים היו מעוניינים במיוחד לדעת אם הבודהיזם יוכל להוסיף להם ידע על תרופות ועל אורח חיים שיאריכו את חייהם ויביאו להם הישגים על-אנושיים. הבודהיזם, על זרמיו השונים, הציע שיטות שונות להגברת היכולת האינטואיטיבית. מרשמים מסוג זה היו מבוקשים במיוחד על-ידי הסינים. כמו כן, הסינים ביקשו למצוא בבודהיזם אמיתות נשגבות שמצאו גם בכתבים העתיקים שלהם.

משמעות קבלת הבודהיזם על-ידי הסינים היתה הוספתה לדתות קיימות. הבודהיזם לימד שסבל נגרם על-ידי תאוות , ושכדי לזכות בשלווה ובאושר, יש להתגבר על התאווה. הסינים צירפו את הבודהיזם לפולחן האבות שלהם.

רעיונות הבודהיזם, ובהם שלווה, דיכוי התאוות והדרך של אי-פעולה, היו קרובים לדאואיזם. עם זאת, חיכוך התקיים ביניהם באשר לקשר בין דת ומדינה. בעוד שהבודהיזם הפריד בין השניים, הקונפוציאניזם איחד אותם. כן, היו הבדלים בתפיסת טבע הנשמה. גלגול נשמות היה זר לקונפוציאניזם וגם לדאואיזם.

הבודהיזם הביא לסין לא רק דת עם דוקטרינה חדשה, אלא גם דרך חדשה של  חיים חברתיים – חיים במנזר. בסין, הנזירים הבודהיסטים חיו בערים בנפרד משאר הקהילה, והיו כפופים למשטר דתי מיוחד שכלל איסור על שתיית משקאות חריפים. כאשר אדם נכנס למנזר הוא חדל להיחשב כשייך למעמד חברתי שבסין היתה לו הגדרה ברורה. מצב זה מצא את ביטויו באמרה שעל-פיה כל נהר ונהר מאבד את שמו ואת זהותו כאשר הוא זורם אל הים , כמו הנזיר כאשר הוא פוסע לעבר הגאולה.

תופעת הנזירות פגעה בשלמות המשפחה שהיא אחד הערכים החשובים ביותר בקונפוציאניזם. הליכה למנזר( 出(chū)家(jiā) , מילולית: עזיבת המשפחה) היוותה ויתור על ערכים סיניים מקובלים.

מאז שהבודהיזם הופיע בסין היתה לו השפעה גדולה על החיים בה, על הפילוסופיה ועל האמנות.

במאה החמישית לספירה תשעים אחוז מאוכלוסיית צפון-מערב סין קבלה עליה את הבודהיזם, והפופולאריות של הקונפוציאניזם ירדה. מאוחר יותר הבודהיזם פרח בדרום סין. רבים המשיכו להיות נאמנים לקונפוציאניזם ולדאואיזם לצד הבודהיזם. יש המסבירים את התפשטות הבודהיזם בכך שהציע תשובה אישית לצער ולאומללות שבתקופה.

 

 

בודהא פופולרי שסגדו לו בסין היה 笑(xiào)佛(fó) (מילולית: בודהא המחייך) שידוע גם בשם 喜(xǐ)佛(fó) (מילולית: בודהא המאושר). שמו בסנסקריט היה אמיטבהא                      (, Amitabha מילולית::בודהא באור אינסופי). סופר עליו שהיה נסיך הודי אשר לאחר מותו פגש בשמים את סאקיאמוני בודהא (Sakyamuni Buddha), מייסד הבודהיזם. הבודהא המקורי מינה את בודהא המחייך להיות בודהא הבא. הוא ידע                ש-3000 שנה אחרי מותו, העולם יהיה מושחת לחלוטין והלכות הבודהיזם לא ייזכרו ולא יצייתו להן. 

יש הסבורים שבודהא הצוחק הוא גלגול תשיעי של בודהא עתיק. אחרים סבורים שהיה שליט רב עוצמה שוויתר על כיסאו והיה לנזיר.

על פי האמונה הבודהיסטית, בודהא הצוחק נמצא בשמי המזרח 西(xī)天(tiān) . הוא תואר בדרך כלל כבודהא עם שיער מתולתל , עם אוזניים ארוכות מאוד ועם ידיים ארוכות מאוד. הוא נראה יושב על כס לוטוס מלווה באחד מתלמידיו.

 

 

 

הגישה הרווחת בקרב בודהיסטים רבים היתה שכדי להיכנס לגן עדן של בודהא הצוחק, יש להאמין בשבועתו ולחזור ולהגות את שמו.

 

סגדו לבודהא המחייך בגלל אופיו.. מאז שושלת יואן, הוא תור כאיש שמן עם חיוך רחב ואוזניים ארוכות המגיעות עד כתפיו. הוא יושב על הקרקע עם גלימתו העוטפת את גופו וחושפת את חזהו ואת בטנו העליונה. הוא מחזיק שק כותנה בידו השמאלית ורגלו השמאלית כפופה. 

 

הצ'אן פרח בסין בתקופת השושלות טאנג וסונג

(960-1279) והשפיע מאוד על הספרות והציור. השפעתו פחתה בתקופת שושלת מינג (1141-1215)   Ming   ,

הצ'אן בודהיזם קיבל יחס סובלני יותר מכל הכתות הבודהיסטיות האחרות, בהיותה מבוססת על מדיטציה. כת זו האמינה שניתן להגיע להארה פתאומית באמצעות מדיטציה. לא נדרשו לה קרקעות יקרות או בניינים. היא היתה לבעלת אופו פילוסופי , יותר מאשר אופי דתי והתנגדה לכמורה כפולחן. הפשטות שלה לא איימה על העקרונות הקונפוציאניים. למעשה, קונפוציאנים רבים יכולים היו לאמץ את עקרונות הצ'אן בודהיזם , ועדיים להישאר נאמנים למסורות הסיניות. אחת ההתייחסויות לכת זו היתה  שאדם יכול להיות קונפוציאני במילוי תפקידו, ובודהיסט בביתו, ללא כל קונפליקט.
בעוד שהקונפוציאניזם אפשר שליטה חברתית וקשר עם העם הסיני, הבודהיזם, ובמיוחד הצ'אן בודהיזם סיפק את צרכיהם הרוחניים.

למרות שהצ'אן היה בודהיסטי במקורו, חלק גדול מהתיאוריה והפולחן שלו, מקורם בדואיזם הסיני המתבסס על דאו דה ג'ינג ועל כתבי צ'ואנג דזה. 

אל הבודהיזם נמשכו גם המשכילים וגם בני העם הפשוט. הפילוסופיה העמוקה שלו עניינה את המשכילים, והבטחתו להגיע לגאולה מצאה אוזן קשבת בקרב האנשים הפשוטים חסרי ההשכלה.

הצ'אן הוא הפופולרי ביותר בין האסכולות הבודהיסטיות בסין. למרות שהוא הובא לסין על-ידי נזיר הודי בשם בודהידהרמא (Bodhidharma)בסביבות שנת 520 לספירה, צ'אן הוא ביסודו תוצר של אופי סיני אשר בניגוד להודי, התפתח מהשקפת חיים ריאליסטית ומעשית. לא כלולים בו לימוד כבסיס להארה, וגם לא תיאוריות של סבל וגאולה. הוא מבוסס על מחשבה פשוטה ועל חיים פשוטים כאמצעי להגיע להארה אשר מתבטאת במודעות פתאומית שאינה מבוססת על לימוד של הכתבים הבודהיסטי, ולא סגידה לדימויים של בודהא, אלא מהבזק פתאומי במחשבה. אסכולת צ'אן לא עודדה שאיפות אינטלקטואליות בתחום הדת כי על-פיה, גישה מלומדת תקשיח את דרך המחשבה ותמנע התנסות בזרימה פתאומית של המדיטציה.

למרות שלא היה עידוד של לימוד באסכולת הצ'אן, מורי הצ'ן הציגו כתבים בסיסיים. ביחסם המבטל לכתבים, מורי הצ'אן לא קידמו אנאלפביתיות, אלא הכינו את התלמידים לשחרר עצמם מאינטלקטואליות דעתנית כדי שיוכלו ללמוד על העולם מתוך התבוננות ללא תנועה. המילה צ'אן היא שיבוש של המילה דהיאנה (  dhyana) שמשמעותה בסנסקריט מדיטציה של ריכוז והתבוננות. דהיאנה היה היבט מרכזי בצ'אן בודהיזם שנועד לפתח שקט פנימי וצבירת אנרגיית צ'י. צ'אן בודהיזם לא הדגיש את חשיבות המדיטציה כמו הזן היפני.  

במאה השביעית הצ'אן בודהיזם התפצל ונוצרו שתי אסכולות יריבות: אסכולה דרומית שהונהגה על-ידי  Hui-neng ואסכולה צפונית שהונהגה על-ידי Shenxiu. בעוד שהאסכולה הצפונית נעלמה עם חלוף הזמן, האסכולה הדרומית התפצלה לאסכולות משנה. הצ'אן בודהיזם השפיע במידה רבה על אורח החיים הסיני.

עם דעיכת הבודהיזם בסין, הצ'אן בודהיזם פרש בהדרגה למנזרים מרוחקים ואיבד את כוח המשיכה שלו.  

 

האמונה הבודהיסטית בקרמה חיזקה את המוסר של המאמינים. על-פי תפיסת הקרמה, הנשמה קיימת לנצח ומתגשמת באינסוף קיומים זמניים, במגוון צורות חיים, מחרקים ובעלי חיים ועד סוגים שונים של בני אדם. כאשר באה צורת חיים אחת לסימוה במוות, הנשמה עוברת כעובר לצורת חיים אחרת והתנהגותה המוסרית מכתיבה את צורת החיים הבאה שלה. אדם שהוא שודד בחיים האלה, ייוולד בגלגול הבא כחזיר שיישחט בקיום הבא שלו. לעומת זאת, איש מוסר ייוולד בגלגול הבא כנסיך. את אי הצדק שדוקטרינה רציונלית אינה יכולה להסביר, מסבירה הקרמה שיוצרת תחושת צדק וצורך במוסר.  

המנזרים הבודהיסטיים השפיעו על הסובב אותם. הם עסקו בצדקה בעוזרם לחולים ולרעבים ושימשו דוגמא לאחרים, כולל אנשי ממשל.

הבודהיזם השפיע על הסינים בתחומי האמנות , המנהגים וחיי היום יום כפי שהנצרות השפיע על עמים במערב. הבודהיזם הוא האלמנט הזר היחיד בתרבות שחדר לכול שכבות האוכלוסייה ונשמר במשך מאות שנים.  

דאואיזם ובודהיזם היו דתות מקומיות המבוססות על אלים מקומיים.   

הצ'אן בודהיזם שרד למרות שנרדף על-ידי הבודהיזם באמצע המאה העשירית.

נצרות

מאמצים של נוצרים להחדיר את הדת הנוצרית לסין החלו עם הגעתו של השליח פרנסיס קסאבייר הקדוש  (St. Francis Xavier ) לאי קנטון (Canton ). לאחר שעבד בהודו וביפן, הגיע קסאבייר לאי וניסה לשכנע בעלי אניות סינים להשיט אותו אל היבשת, אך הוא חיכה זמן רב ומת  ב-1552.

 חלוץ המיסיונרים בסין היה מטאו ריצ'י (Matteo Ricci) (1552-1610) שהגיע למקאו ב-1582. מאמציו להתיידד עם פקידי הממשל הסינים נשאו פרי. ב-1600 ריצ'י הוצג לחצר בפקינג ושהה בה בעשר השנים האחרונות לחייו.

המיסיונרים, כזרים, עוררו סקרנות בקרב הסינים, אך לעתים עוררו גם עוינות. קרה שפורטוגזים תקפו איכרים סינים וחטפו או קנו סינים צעירים כעבדים. מהר מאוד פשטו סיפורים על ברברים גדולי אפים שאהבו לאכול ילדים סינים. היה קשה לנוצרים לשבור את המסורת הקונפוציאנית אשר רוב המשכילים נהגו על-פיה.

ב-1800 היו כמאה חמישים אלף קתולים בסין. מאז 1800 הגיעו פרוטסטנטים לסין. המיסיונרים הנוצרים נתפסו על-ידי הסינים כמקדמי האימפריאליזם המערבי באמצעות תרבות. בעקבות הסרת המגבלות שהוטלו על פעילותם של המיסיונרים מאז שהגיעו הישועים לסין במאה ה-16, הם הצליחו לעשות נפשות לנצרות, אך הצלחתם היתה מוגבלת. תגובת הסינים היתה בדרך כלל מאכזבת ועוינת. ההתנגדות החזקה ביותר האה מהאצולה שראתה בנצרות איום על מעמדה. הנצרות עוררה התנגדות גם בקרב מלומדים קונפוציאנים שראו בה  מזויפת בהיבט האינטלקטואלי.

ב-1858 וב-1980 , מיסיונרים נוצריים קבלו זכות לטייל, לגור, לקנות ולחכור קרקעות ובניינים בכל רחבי סין. כתוצאה מכ, מספר המיסיונרים גדל, וגדל גם מספר הנוצרים.

מאז שנות השישים של המאה ה-19 היו אירועים רבים של פעילות אנטי- נוצרית בסין. ב-1949 היו בסין נוצרים שחלקם באוכלוסיה לא עלה על אחוז אחד מכלל האוכלוסייה. 

איסלם

האיסלם הגיע לסין ממרכז אסיה והים יש בסין למעלה מארבעה מיליון מוסלמים. 

בתקופת מהפכת התרבות (1966-1977) נאסרו הפולחנים הדתיים.

 

לגאליזם

לגאליזם 法(fǎ)家(jiā)  מילולית: אסכולת השיטות או המערכות) היה אסכולה פילוסופית שהציבה את שלטון החוק כבסיס לתפיסת שלטון. הלגליסטים שאפו להפוך את המדינה לכוח רב-עוצמה בידי השליט באמצעות שיטת שלטון.האזרחים, לפיהם, קיימים כדי לשרת את המדינה.

בתקופת שושלת צ'ין, רעיונות הלגליזם שיושמו התבססו על שלושה עקרונות:   

1. עקרון החוק法  ) . (fǎ,שעל-פיו על החוק להיות כתוב ופומבי. כל האנשים תחת שלטון השליט יהיו שווים בפני החוק. החוק היווה מכשיר בידי השליט , ולא סמכות עליונה. מערכת החוק נועדה להבטיח שגם כאשר השליט חלש הוא החוק ישמור על מעמדו. החוק אמור היה להיות אוניברסאלי, וכל אחד נדרש לציית לו, ללא הבדל מעמד או קשר דם. היה זה חידוש לעומת המקובל בתקופות הקודמות. בתקופת המדינות הלוחמות בכל מדינה היה מלך עם חוקים משלו, שהיו לו סמכויות בלתי מוגבלות.

חוקים ותקנות המפרטים את החובות ואת העונשים שלצד כישלון או מחדל בביצועם, נדרשו כדי לממש את שיטת התגמול והעונש שאפיינה את השלטון על-פי הלגליזם. בהתאם להתנהגות הכפופים לשליט, נעשה שימוש בתגמולים ובעונשים.  למעשה, שרים נענשו באופן חמור על עברות קטנות יחסית, ולא תוגמלו ביד רחבה כאשר עשו עבודה טובה.

2. עיקרון השיטה והשליטה . (Shu術） יש להשתמש בשיטות מיוחדות ובאמצעים  "סודיים" כדי למנוע השתלטות של שרים על המדינה. שלא כמו באסכולות פילוסופיות אחרות בסין, מוסר אינו חשוב באסכולת הלגאליזם. 

3. עיקרון הלגיטימיות, הסמכות והכריזמה Shi勢）) . הכוונה לסמכויות השליט  המחזיק בשלטון.

התיאוריה של הלגליסטים הוצגה בכתב בצורה בהירה ביותר על-ידי הפילוסוף הלגאליסט האן פיי דזה (Han Fei zi)(מת ב-233 לפנה"ס). הוא כתב שכדי לשלוט נדרשים כוח אבסולוטי ((Shi ושיטה (Shu). בהיותו מתנגד מוצהר לשיטת שלטון פיאודלית, כתב שעל החוק להיות כתוב ומוצג במשרדי השלטון, ועליו להיות ידוע לאזרחים. הוא הסכים עם רעיון האי-פעולה (wu wei  ) של הדאו, בטענה שאם יש למדינה חוקים אפקטיביים אשר מתגמלים אנשים על התנהגות טובה ומענישים אותם בחומרה על הפרת חוק, תפקיד השליט אינו צריך להיות פעיל בממשל.

לגבי האן פיי דזה, מטרת המדינה היא להגיע לעושר ולעוצמה.

בהתרכזם בתכונות של פחד וחמדנות באדם, הלגליסטים לא היו ערים למורכבותו של האדם. הם התעלמו מתכונות אנושיות כמו נאמנות, אינטליגנציה ואמונה.

למעשה, הלגאליסטים היו בחלקם אנטי אינטלקטואלים שביטאו עוינות לדברי ה"הבל" של הפילוסופים. הכוח לשיטתם מתרכז בידי שליט יחיד השולט מהמרכז באמצעות מוסדות הממשל שלו. במידה מסוימת, זהו יישום של רעיון אי-הפעולה של לאו דזה המאפשר מצב שבו אין צורך בהתערבותו הישירה של השליט.   

בתקופת השושלות המאוחרות יותר, הלגאליזם פסק להיות אסכולה נפרדת, וחלק מרעיונותיו התמזגו עם רעיונות הקונפטציאניזם בזכות יעילותו. מאו צה טונג שהכיר היטב את התורות הפילוסופיות הסיניות העתיקות, השווה עצמו לצ'ין שה חואנג, ואימץ חלק מהשיטות הלגאליסטיות. מאז שנות התשעים רעיון שלטון החוק הלך והתחזק הסין.

הלגאליסטים היו פעילים במאות השנים האחרונות לתקופת שושלת ג'ואו ואחריה, אך הרעיונות שלהם השפיעו על ההיסטוריה הסינית לכל אורכה. 

 

אסכולת מו דזה (Mo Zi )

מו דזה (470-391 לפנה"ס) שהיה כנראה ממעמד של עבדים משוחררים,   האמין בהמונים ובהיותם טובים מיסודם. הוא היה אדם מעשי שלימד שעל אנשים לשפוט רעיונות ופעולות על-פי אמת מידה של שימושיות. נעדרה ממנו הגאווה האצילית של הקונפוציאנים. בניגוד לאהבת המקורבים שאפיינה את גישת קונפוציוס, אסכולת מו דזה הטיפה לאהבה אוניברסלית.  כמו הלגליסטים, מו דזה היה מעוניין בתכניות כוללות, בדגמים אחידים ובסטנדרטיזציה.

יין ויאנג

מושג שהופיע מוקדם בהתפתחות תפיסת העולם הסינית הוא המושג הדואלי יין ויאנג, שני כוחות מנוגדים המניעים את העולם. היין והיאנג מיוצגים בסמל בצורת מעגל המחולק למשטחים שווים של שחור ולבן אשר בחלקו השחור נמצא עיגול לבן , ובחלקו הלבן נמצא עיגול שחור. המעגל החיצוני של הסמל מסמל את הכול, בעוד שהמשטחים בשחור ובלבן מבטאים את האינטראקציה בין שני אנרגיות מנוגדות הנקראות יין (שחור) ויאנג (לבן) אשר גורמות לכל הדברים שבעולם לקרות. המשטחים המייצגים את שתי האנרגיות האלה, אינם שחורים לחלוטין או לבנים לחלוטין, ואינם מתקיימים זה ללא זה, כפי שהמציאות בעולמנו אינו מורכבת משחור ומלבן בלבד. זהו ביטוי לתלות הדדית בין הפכים ואת הדינאמיות שבה הם מובילים זה את זה, או מכילים זה את זה.

את היאנג ייצג לראשונה הצד המואר של גבעה, בעוד שהיין ייצג את הצל שלה. ביחד הם מייצגים את ההשתנות המתמדת של הפכים בעולם הטבע כולו: יום ולילה, שמש וירח, קיץ וחורף, יבש ורטוב, זכר ונקבה. היין מייצג תכונות כמו: כהה, פסיבי, למטה, מתכווץ, קר וחלש, בעוד שהיאנג מייצג: בהיר, פעיל, למעלה, מתרחב, חם וחזק. מצורת הסמל ניתן לראות את תנועתן המתמדת של שתי אנרגיות אלה כפי שדברים מתכווצים ומתרחבים וכפי שהטמפרטורה משתנה.   

שליט השמים שאנג די מתקשר לעיקרון יאנג הפעיל. חואו טו (Hou Tu)  הנחשבת למלכת האדמה מופיעה בכתבים העתיקים ביותר כאחת הרוחות שהיו לאלוהיות.

תורת היין והיאנג היא פשוטה מאוד, אך השפעתה נרחבת ביותר. אין תחום בתרבות הסינית שתורה זו לא טבעה בו את חותמה, מרפואה ושלטון ועד אמנות. .  

רעיון היין והיאנג מופיע אצל לאו דזה ואצל הוגים אחרים. עם זאת, הם אינם מופיעים בכתבים הקלאסיים של קונפוציוס.

חמשת היסודות

בעקבות תיאוריית היין והיאנג, התפתחה תיאוריית חמשת היסודות שעל-פיה היסודות – עץ 木(mù), מתכת 金(jīn), מים水(shuǐ), אדמה   土(tǔ)ואש  火(huǒ), מגדירים אירועים בטבע. רעיון חמשת היסודות, לצד רעיון היין וייאנג, היוו בסיס לתפיסת העולם הפיזי על-ידי הסינים.

 

אלים ואלות

הפנתיאון הסיני כולל אלפי אלים ודמויות דתיות. האלים העתיקים ביותר בסין היו אבות המשפחה, אלים שסגדו להם בתוך הבית, במטבח מעל האח. האמונה הרווחת היתה שמדי שנה האלים האלה עלו אל קיסר אבן הירקן (ג'ייד) שבשמים כדי לדווח לו על התנהגות המשפחה. הם נתפסו כמגנים על המשפחה מפני רוחות רעות, וכך יוצרים שגשוג. כאשר שאלו שאלות לגבי העתיד וקבלו תשובות של שריון של צב, התשובה נחשבה כבאה מאבות המשפחה.   

הסינים האמינו באלים רבים. חלק מהאלים הופיעו בדמות חיות. אחרים נקשרו בתופעות טבע כמו רוחות, גשם ונהרות. היו גם אלי מתים. היו אלים שנקשרו למקומות מסוימים. אלה פופולארית בתקופת שושלת האן היתה המלכה האלה של המערב.  הוקרבו לה אינסוף מקדשים מקומיים.

בתקופת האימפריה המוקדמת, רווחה אמונה בחיים אחרי המוות. על-פי מסורת אחת, המתים חוזרים לאדמה כרוחות ומקבלים אופי מפחיד במיוחד. על-פי אמונה אחרת, כל אדם מורכב מגוף וגם משני אלמנטים לא חומריים: הון (Hun) ופו (Po).

אל האדמה המקומי שסגדו לו הדאואיסטים והבודהיסטים שימש כרשם של לידות, נישואין ומוות. הוא היה מעורב בבעיות אישיות של אנשים והתפללו אליו שיעזור ריפוי ובפתרון בעיות. 

 

האלים הדאואיסטים מוצגים בציור ובפיסול כיצורים גרוטסקיים המשלבים בדמותם רצינות וצחוק. הבודהיזם שתורגם להקשר הסיני עבר התפתחויות שלא באו לידי ביטוי בהודו. האל ההודי Bodhisattva  התקבל בפנתיאון הדאואיסטי כאלת הרחמים  קואן יין  (Kuan Yin).