על שליטים על מדינה ועל שלטון

 

על שליטים, על מדינה ועל שלטון

לאורך ההיסטוריה, השלטון בסין, כמו במדינות המערב, נשען על כוח הצבא, אך בסין שלא כמו במערב, השימוש בכוח הוכתב על-ידי הבנת הפרט את העולם. לעומת ארצות המערב שבהן האמת המוחלטת והסמכות העליונה נובעים מהאל שהוא ישות הקיימת מעבר למקום ולזמן, בסין מקור הסמכות העליונה הוא בחכמי העבר אשר בכתביהם התוו אידיאל של תרבות אנושית שהועבר מדור לדור.  קונפוציוס והפילוסופים בני זמנו הציגו את יאו ,(Yao)  שון  (Shun) ויו  (Yu)כקיסרים החכמים שדאגו לרווחת עמם. סופר שבתקופתם האנשים היו ישרים ונאמנים , כך שבכל רחבי הארץ לא היה צורך לנעול את דלתות הבתים. אין כל עדות מבוססת לקיומם של קיסרים אלה.

 בתקופת שושלת שאנג לקיסרים היה תפקיד טקסי, אך הם הין מעורבים גם בניהול המדינה באמצעות פקידי הממשל. הם נתמכו על-ידי שבטים אריסטוקרטים שאתם היתה להם קרבת דם או קרבה באמצעות נישואים. האצילים נלחמו תוך שימוש במרכבות סוסים.  

ההרס שהביאו מלחמות האזרחים מתקופת שושלת ג'ואו המאוחרת, לצד האמונה הרווחת בהרמוניה קוסמית, הביאו להדגשת חשיבות האדמיניסטרציה המוקדשת לשלום ולסדר. ביטוי לצורך בבניית שלטונית לעת שלום, ניתן למצוא בדברי יועץ הקיסר ליו פאנג (Liu Pang) שייסד שושלת האן, אשר על-פיהם אתה יכול לנצח אימפריה על גב סוס, אך אינך יכול לשלוט על גב הסוס.   

.

בתקופת שושלת חאן היו שלוש זרועות שלטון: הקיסר, הבירוקרטיה ומשפחות רבות עוצמה. ארגום המדינה הצנטרליסטי העצים את השליט ללא תקדים. שיטה של בחינות לבחירת אנשי שלטון התפתחה מאות שנים מאוחר יותר, אך גיוס אנשים על בסיס כישרונם החל כבר בתקופה המוקדמת של הקיסרות. הכישורים המתאימים היו ידע בכתבים הקלאסיים ואופי מוסרי.

סריסים שירתו את המלך בחצרו. הם היו במקור כנראה שבויי מלחמה או נערים שנתפסו במרידות. מקומם בחצר היה במתחם מגורי הנשים ובמקומות אחרים בארמון, כמו המטבח. לעתים מלאו תפקידים אדמיניסטרטיביים. 

לא היתה חברה שבה המלומדים נהנו מסמכות שלטונית כמו בסין. הסינים האמינו שהם מצאו את שיטת השלטון והחברה הטובים ביותר. גם כאשר המצב במציאות לא היה מושלם, הם תמיד שאפו להגיע לאידיאל שלהם. השקפתם היתה שאם מבינים את כללי העולם ואם המלומדים הם בעלי הסמכות, אין כל מניעה שתשרור הרמוניה החיי הפרט, המשפחה והאימפריה.

הגישה שעל-פיה יש לבחור אנשים מוכשרים לניהול השלטון החלה בסין כבר בשנת 163 לפנה"ס שבה החלו מבחנים ממשלתיים שהיה בהם דגש על ידע ועל אתיקה והתעלמות מוחלטת מתחומי מדע וטכנולוגיה. מאז הם בוצעו באופן ספוראדי עד אשר בשנת 706 לספירה בתקופת שושלת טאנג היו בשימוש כללי כבסיס לבחירת עובדים למשרות ציבוריות. השיטה השתכללה עם חלוף השנים והיא נמשכה כמעט עד סוף תקופת שושלת צ'ינג בתחילת המאה העשרים. 

מאז תקופת שושלת מינג מ-1370, הבחינות הממשלתיות בוצעו בשלושה שלבים:  בחינות במחוזות, בחינות בפרובינציות ובחינה ברמה הלאומית. הצלחה בכל שלב היוותה תנאי מוקדם להשתתפות בבחינה ברמה הגבוהה יותר.

בכל בירה נבנו אלפי תאים נפרדים לנבחנים אשר מוקמו בהם למשך יום ולילה ונדרשו לחבר שני מאמרים ושיר. הבחינה נשפטה על-פי הקליגרפיה ועל פי הבנתו את היצירות הקלאסיות.

 כל אחד (גברים בלבד) היה ראשי לגשת לבחינות ללא הגבלת גיל. רק אחוז אחד מהנבחנים ברמת המחוז עברו את הבחינות. המצליחים בבחינות היו פטורים ממיסים ומעונשים גופניים שנקבעו על-ידי השופט המחוזי. הם הורשו לחבוש כובע שקושט בכפתור זהב שהעיד על הצלחתם בבחינה ברמה הנמוכה ביותר.   

במאה ה-16, כאשר מיסיונרים ישועים הגיעו לסין וספרו במכתביהם לאירופה על שיטת הבחינות הסינית, הם עודגןו את התפתחות האקדמיה באירופה. השפעתם הובליה לכך שצרפת אימצה את שיטת הבחינות למשרות ציבוריות ב-1791. גרמניה אימצה את שיטת הבחינות ב-1855, אנגליה – ב-1870. בארצות הברית החלו הבחינות למשרות ציבוריות ב-1883.

בניגוד לתרבות המערבית השואפת לחידושים, התרבות הסינית מבוססת על המשכיות ועל היצמדות למסורת. יאו (Yao) ושון (Shun) שליטים חכמים מסין העתיקה שפעלו בשלטונם על-פי הדאו, נתפסו על-ידי קונפוציוס כמודל חיקוי לשליטים.

על-פי לאו צה מדינה אידיאלית היא מדינה קטנה, לעומת אימפריה שנתפסה כאידיאלית על-פי קונפוציוס. החברה החקלאית בתקופת סין העתיקה היתה מורכבת מאין ספור כפרים עצמאיים שלכל אחד מהם היה שלטון משלו.

בהיררכיה הקונפוציאנית, הקיסר הוא הסמכות העליונה, אך נתיניו אינם מצייתים לו באופן עיוור. למעשה, חובתם לא לציית לו אם הוא הופך לעריץ. על-פי קונפוציוס, השלטון אפקטיבי כל עוד הוא נוהג באופן נכון. על השלטון להיות מבוסס על אידיאלים של התנהגות, ולא על כוח.    

על-פי האידיאל של קונפוציוס השליט אינו מתערב אישית בענייני השלטון, אלא שולט באמצעות מידותיו הטובות בשמשן מודל לחיקוי לכפופים לו. בכוחו המוסרי הוא משמש דוגמא לאחרים לפתח אופי משלהם. השליט "אינו עושה דבר" חוץ מאשר לפתח את אישיותו. הקשר שלו עם נתיניו נטול כל כפייה. על-פיו , כדי להגיע להרמוניה במדינה, על השליט לבחור פקידי ממשל טובים, לשמש כדוגמא מוסרית ולהתייחס לעמו בנדיבות.

סוחרים ואיכרים נחשבו כבלתי מתאימים לשלוט, בהיותם "אנשים קטנים" המונעים על-ידי רווחים אישיים. ה"אנשים הנעלים" לעומתם, היו אתיים והתאימו להיות שליטים.

למרות שקונפוציוס זכה להערכה ולכבוד על חוכמתו ועל ערכיו, שליטים התעלמו מרעיונותיו שנראו בעיניהם לא פרקטיים.

הפילוסוף מנציוס ייחס חשיבות רבה לעם הפשוט וטען שמלך הכובש את לב עמו יזכה באימפריה. כוונתו היתה שאדיבות לאנשים ותשומת לב לרווחתם יבטיחו למלך את אהדתם, נאמנותם ותמיכתם, וגם יפיצו את שמו הטוב מחוץ לארצם. הוא חשב שנדיבות השליט היא המפתח ליציבות פנימית וגם למדיניות חוץ, כי אנשים מחוץ לארצו ירצו לחיות תחת חסותו. לרעיונות אלה היה גם קשר דתי.

 מנציוס התבסס בהתייחסותו לשליט על הרעיון העתיק שעל-פיו המלך מקבל את סמכותו משמים. זו הסיבה שהטיל ספק בהעברת השלטון מאב לבן. הוא הניח שאם העם מקבל בהכנעה את השלטון, זהו סימן שהמלך קיבל מהאל את הסמכות למלוך. אך אם העם מורד, זהו אות לכך שהסכות למלוך נשללה מהאל. אל השמים מבטא עצמו, על-פי מנציוס באמצעות פעולות האנשים.

כמי שדאג לעם הנשלט, מנציוס הדגיש את חשיבות רווחתו החומרית. הוא כתב שלשליט סמכות לשלוט כל עוד הוא דואג לרווחת עמו. כמו כן, הציע שהמלך יימנע מראוותנות בחצרו, ושיפתח את גניו ואת אדמות המדינה לעם כדי שיוכל לאסוף עצים ועשבי מרפא. כמו כן, המליץ שקרנות ציבוריות ישמשו לטיפול בזקנים, בעניים, ביתומים ובפגועי אסונות טבע.

   

הפילוסוף שון דזה（荀(xún)子(zǐ)）

310-237) לפנה"ס) שהיה קונפוציאניסט, חשב שאיש נעלה הוא מפתח לשלטון טוב, אך נדרשים גם חוקים ותקנות טובים. על-פי תפיסתו, האדם רע מנעוריו ושהמצב הטבעי בחברה הוא אנרכיה, מלחמות וכאוס. כמו מנציוס, הוא האמין בכוח החינוך לשנות את טבע האדם. כמו קונפוציוס צידד בהיררכיה. אשר לדת, היא על-פיו משפיעה על האנשים עצמם בלבד ויש בכוחה, באמצעות טקסים דתיים ואחרים, לשמור על הסדר החברתי.

לעומת הקונפוציאניזם ששיטת השלטון שלו מבוססת על דוגמא אישית, הלגאליזם מבסס את השלטון על חוק.  מערכת האדמיניסטרציה של סין הכילה מאז המאה שלישית לפנה"ס עד הזמנים המודרניים, גוף של פקידי ממשל שנבחרו ברובם בזכות כישוריהם או כתוצאה מבחינות תחרותיות. זה היה אחד המאפיינים הייחודיים לסין. שיטות הגיוס, מספר פקידי הממשל וההרכב החברתי של הגוף הזה השתנה במשך מאות שנים.

פקידי הממשל הגיעו ממספר קטן של משפחות מלומדים שסיפקו למדינה את הסוכנים המבצעים שלה. הם פעלו להגנת האינטרסים של המדינה, כי הגנת המדינה שימרה את זכויות היתר שהיו להם. עם זאת, קיסרים רודנים גרמו לחוסר יציבות שלטונית ולשחיתות מוסרית.

בסין, המדינה נתפסה כמיקרוקוסמוס, העתק מיניאטורי של היקום. הכתבים מתקופת האן שהתייחסו לצורת העולם היו בעלי כוונות פוליטיות. בספר האבוד של הקיסר הצהוב, דרך השמים מתוארת כעגולה, ולקרקע צורת ריבוע. שמים ועיגול הם בעלי אופי של יאנג, ולקרקע אופי יין. בסימבוליזם הזה שמפריד בין שמים וארץ , המקשר ביניהם הוא האדם המהווה, אף הוא , כמו המדינה, מיקרוקוסמוס של הטבע. השליט נדרש להסדיר את ענייני המדינה, כפי שהפרט נדרש לשלוט באיבריו כדי לחיות חיים נורמאליים.

הקבוצה ששלטה בחיי הסינים היתה המנדרינים – המלומדים.

כבר בתקופת שושלת ג'ואו מופיע הרעיון שעל שליט לפעול על-פי קוד מוסרי. התפיסה הרווחת היתה שהקיסר שולט בחסדי שמיים, אך כבן השמים הוא אינו יכול למלא את תפקידו אלא אם כן אופיו המוסרי טהור והתנהגותו מופתית. בספר הקלסי "ספר ההיסטוריה" נכתב שבגלל הרוע של השליט האחרון בשושלת שאנג אשר היה עריץ, השמיים העבירו את השלטון לשושלת ג'ואו.

בתקופת השושלות צ'ין והאן , השלטון התבסס על מערכת חדשה של אדמיניסטראטורים שגייסו איכרים לעבודה, שגבו מיסים, ושפיקחו על עבודות ציבוריות, על חפירת תעלות, ועל בניית חומות וארמונות. מנהלים אלה החליפו את האצולה הפיאודלית והיו לעמוד התווך של השלטון הקיסרי. 

תפקידו העיקרי של הקיסר היה לבחור את משרתי הציבור, תוך שמירה על כוח שלטונו ועל שושלתו. כתוצאה מכך, הוא נטה להעסיק במשרות אלה בני משפחה, במיוחד מצד אמו, כי אלה היו תלויים בו לחלוטין , בניגוד לבני משפחת האב שעשויים היו להתחרות בו.

על-פי הקיסר הצהוב, כל עוד הממשל זורם עם מהלך היקום, שוררת הרמוניה. גשמים יורדים בעתם והחקלאות פורחת. לכן, האיזון בין יין ויאנג הוא בראש מעייניו של הקיסר שפועלו שואב דוגמא ממודל השמים והארץ. על השליט לנהוג כפי שנהגו המלכים החכמים.

המצב האידיאלי שאליו שואף הממשל הוא הרמוניה אוניברסלית או שלום עולמי המבוטאים במילים 太(tài)平(píng). מצב זה מושג כאשר כל הכוחות והאלמנטים שבעולם וכל שכבות האוכלוסייה עובדים באחדות ובסיפוק.

קיסרים שלטו בסין כמי שהוסמכו לכך משמים, וחיזקו את מעמדם באמצעות אמונה ודת. הקיסרית וו (Wu) שבתקופתה פטרונות הקיסרות על הבודהיזם הגיעה לשיאה, נראתה כבודהיסטית אדוקה. היא התעניינה אישית בנזירים ובנזירות אשר הצדיקו את תפיסתה את השלטון. אחד הנזירים כתב סוטרה שבה הוא התייחס לאישה האוניברסלית השלטת . בהאמינה שהשליטה בה דובר היתה היא עצמה, היא הפיצה את הסוטרא הזו ברחבי האימפריה. בניגוד למדיניות של השליטים שהקדימו אותה, היא הציבה את הבודהיזם לפני הדאואיזם ויזמה הקמת קפלות ארמון עשירות. 

במאה העשרים ניתן היה עדיים למצוא השפעה של רעיונות קונפוציאנים ודאואיסטים על מנהיגים כמו סון יט סן וצ'אנג קאי שק. סון יט סן ראה ב 仁(rén) (כלומר,  נדיבות וטוב לב) תחליף למטריאליזם, בהאמינו שתחושת שותפות חברתית ולא צורך ברווחים, הוא הכוח המניע של ההיסטוריה. באופן דומה צ'אנג קאי שק ייחס עוצמה לכוח מוסרי כאשר כתב ביומנו ב-1936 כחטוף בידי קצינים מורדים, שהמורדים האלה הם אנשים מסוכנים מאוד, והביע את נחישותו להילחם בהם באמצעות אופי מוסרי, בעוצמה רוחנית ובעיקרון היושר".

ההוגים הסינים מעולם לא העלו ספקות לגבי שיטת השלטון המלוכנית. מונרכיה התקבלה כאמצעי שלטון מקובל וטבעי.. הויכוח נסב על הבסיס המוסרי של השלטון. על כך היו מחלוקות בין האסכולות הפילוסופיות השונות. היתה תמימות דעים בקרב הפילוסופים לגבי הגישה שעל-פיה השליט הוא הגורם המגדיר את איכות הממשל.    המלך הארצי, בזכות מידותיו הטובות, נתפס כנציגו של אל השמים 天(tiān) , או שאנג די 上(shàng)帝(dì) - "האב העליון". מלך עריץ שניצל לרעה את סמכותו לא היה ראוי למנדט משמים, ומרידה בו לא נחשבה כפשע אלא כעונש ראוי משמים.   

מערכת החוקים יושמה רק לגבי העם הפשוט. האצולה נשלטה על-ידי קוד מוסר שהיה ידוע בשם לי li  - טקסים. על עברה נגד כללי הטקסים, אם היתה רצינית, ניתן היה לכפר בהתאבדותו של עובר העברה. התאבדות נחשבה כמעשה אצילי וכדרך נאותה למחוק את הבושה. מערכת זו תפקדה היטב כל עוד הנסיכים הפיאודליים היו מקומיים ומוכרים. לחץ דעת הקהל, דעתם של אצילים אחרים, כבוד השבט וסמכות הנסיך , כפו על האצילים השאפתנים לכבד את כללי ההתנהגות (הלי)

עם כיבוש המדינות הקטנות ועם נפטילת המלכים שלהן היסודוץתת הפיאודליים התמוטטו. מורדים שכבשו את המדינות הקטנות והחלשות יותר , היוו בלטו באלימותם ובהיעדר מצפון. הקוד המוסרי שלהם עבר לפקידי הממשל והשלטון לא עוד התבסס על עקרונות המוסר שעליהם אמור היה להתבסס.

 

 

  

太(tài)上(shàng)，不(bú)知(zhī)有(yǒu)之(zhī)

השליט הטוב ביותר, אין מבחינים בקיומו. 

מתוך טאו טה צ'ינג, פסקה 17

 

 

何(hé)水(shuǐ)无(wú)鱼(yú)；何(hé)官(guān)无(wú)私(sī)

מילולית: מה למים ללא דגים ומה לפקיד ממשל ללא אנוכיות?

פקידי ממשל תמיד מעוניינים ברווח אישי.

 

 

只(zhī)许(xǔ)州(zhōu)官(guān)放(fàng)火(huǒ)，不(bù)许(xǔ)百(bǎi)姓(xìng)点(diǎn)灯(dēng)

מילולית: למושל מותר להצית אש, בעוד שלאיש פשוט אסור להדליק מנורה.

למושל מותר לעשות כל דבר, אך הוא לא יסבול שמישהו יפעל כמוהו.

 

举(jǔ)直(zhí)错(cuò)诸(zhū)枉(wǎng)，则(zé)民(mín)服(fú)；举(jǔ)枉(wǎng)错(cuò)诸(zhū)直(zhí)，则(zé)民(mín)不(bù)服(fú)

 

בתשובה לדוכס ששאל מה עליו לעשות כדי לזכות בתמיכת העם קונפוציוס ענה:

אם תרומם את הישרים מעל אלה שאינם ישרים, העם יציית לך; אם אתה מרומם את אלה שאינם ישרים מעל הישרים, העם לא יציית לך.

analects II, 19

 

为(wéi)政(zhèng)以(yǐ)德(dé)，譬(pì)如(rú)北(běi)辰(chén)居(jū)其(qí)所(suǒ)而(ér)众(zhòng)星(xīng)共(gòng)之(zhī)

השולט בכוח מוסרי הוא ככוכב הצפון שהכוכבים האחרים מוקירים אותו.

II,1  Analects

 

其(qí)身(shēn)正(zhèng)，不(bú)令(lìng)而(ér)行(xíng)；其(qí)身(shēn)不(bù)正(zhèng)，虽(suī)令(lìng)不(bú)从(cóng)

תחת שליט ישר, הכול יתנהל כשורה מבלי שייתן פקודות; תחת שליט לא ישר, גם אם ייתן פקודות, לא יצייתו לו.  

 XIII, 6   analects

 

善(shàn)人(rén)为(wéi)邦(bāng)百(bǎi)年(nián)，亦(yì)可(kě)以(yǐ)媵(yìng)残(cán)去(qù)杀(shā)矣(yǐ)。诚(chéng)哉(zāi)是(shì)言(yán)也(yě)

אם אנשים טובים ישלטו במדינה בזה אחר זה במשך מאה שנה, הם יוכלו לשנות את הרע והאלים ולהיפטר מעונשים חמורים. נכונה באמת היא אמירה זו.

 

מתוך לקט אמרות קונפוציוס III, 11   analects

 

躬(gōng)自(zì)厚(hòu)，而(ér)薄(báo)责(zé)於(yū)人(rén)，则(zé)远(yuǎn)怨(yuàn)矣(yǐ)

מתוך לקט אמרות קונפוציוס  XV, 14    analects

 

伴君如伴虎

מציאות בחברת קיסר כמוה כהימצאות בחברת נמר.

פתגם אנגלי מקביל הוא:  Nearest the King, nearest the widdie (gallows)

הקרוב ביותר למלך, קרוב ביותר לגרדום.

 

“官(guān)“ 子(zǐ)，两(liǎng)张(zhāng)口(kǒu)

המילאות "פקיד ממשל" מכילה שני פיות.

המילאות 口   שמשמעותה "פה", מופיעה פעמיים במילאות 官 שמשמעותה ""פקיד ממשל".

נאמר על פקידי ממשל אשר אומרים דבר אחד בהזדמנות אחת, ודבר אחר בהזדמנות אחרת, שמבטיחים ולא מקיימים.

 

 

 

与(yǔ)虎(hǔ)谋(móu)皮(pí)

להתמקח עם נמר על עורו.

מקור פתגם זה בסיפור אוסף סיפורים קלאסיים הכוללים אלף כרכים מתקופת שושלת סונג – עבודה שהסתיימה בשנת 983 לספירה.

איש גס וכפרי ניסה לשווא לשכנע שועל להיפרד מפרוותו כדי שתשמש לו כמעיל פרווה. מאחר והמילה  hu שמשמעותה שועל הוחלפה עם חלוף הזמן עם המילה  hu   שהטון בו היא מבוטאת מעט שונה ומשמעותה נמר. מוסר ההשכל הוא שזו שיא הטיפשות לשאת ולתת עם טירן עריץ כדי שיפעל נגד האינטרס של עצמו.

  

霸(bà)王(wáng)请(qǐng)客(kè) - 吃(chī)也(yě)得(děi)吃(chī)，不(bú)吃(chī)也(yě)得(děi)吃(chī)

כאשר שליט עריץ מזמין לארוחה, משמעות הדבר שאין תירוץ לא להיענות לו. 

All things in their being are good for something.

 

公(gōng)是(shì)公(gōng)，私(sī)是(shì)私(sī)

 

מילולית: ציבורי הוא ציבורי ופרטי הוא פרטי.

יש להפריד בין הפרטי לציבורי.

 

国不可一日无君

אומה אינה יכולה להרשות לעצמה אף לא יום אחד ללא מנהיג. 

מתוך רומאן שלוש הממלכות, פרק 3. 

官(guān)情(qíng)如(rú)纸(zhǐ)薄(báo)

מילולית: רגשות [בין] אנשי הממשל דקים כנייר.

כלומר: כאשר אחד מהם בצרה, האחרים לא יתמכו בו.

 

 

天生我才必有用。